נפילה בסופרמרקט או בקניון: מי אחראי

תוכן עניינים

שתי נפילות באותו סופרמרקט, באותו מעבר, יכולות להסתיים בתוצאה הפוכה לגמרי. לקוחה שהחליקה על שלולית יוגורט שנשפכה מגביע שבור, ליד המקררים, ושאיש מהעובדים לא ניגב במשך רבע שעה, עומדת מול רשת שהייתה צריכה לצפות בדיוק את הסיכון הזה. לקוחה אחרת, שמעדה על רצפה יבשה ונקייה בלי שום מפגע, תתקשה מאוד להוכיח שמישהו התרשל, גם אם השבר שלה חמור לא פחות. ההבדל ביניהן אינו בחומרת הפציעה ולא בגודל הרשת, אלא בשאלה מה היה על הרצפה, כמה זמן הוא היה שם, ומה אפשר להוכיח על כך אחרי שהמקום נוגב. המדריך מסביר מה חובתו של בעל חנות או קניון כלפי מי שנכנס אליהם, מה צריך להוכיח, מתי סעיף "הדבר מעיד על עצמו" עוזר באמת, ואיך משיגים את צילומי האבטחה לפני שהם נמחקים.

עיקרי הדברים

  • ✓ לחנות ולקניון יש חובת זהירות כלפי הלקוחות – מי שמחזיק במקום אחראי למצבו כלפי כל מי שנכנס אליו כדין, אבל עצם הנפילה לא מוכיח רשלנות
  • ✓ מה שהיה על הרצפה הוא לב התיק – צריך להוכיח מפגע, כמו נוזל, שבר זכוכית או פרי מעוך, ושחנות סבירה הייתה מאתרת ומסלקת אותו
  • ✓ "הדבר מעיד על עצמו" חל רק לעיתים – מי שראה על מה החליק בדרך כלל יודע את הנסיבות, ולכן הנטל נשאר עליו; הכלל מתאים יותר לתקלה בנכס שבשליטה מלאה של העסק
  • ✓ הצילומים נמחקים מהר – בקשה בכתב לעיון בצילומים ולשמירתם, כבר ביום הנפילה, היא לעיתים הצעד החשוב ביותר בתיק

 

החלקה ליד המקררים: מה קרה ומה נשאר להוכיח

נניח שלקוחה בת 64 עושה קניות של סוף שבוע בסופרמרקט שכונתי בתוך קניון. היא עוברת עם עגלה במעבר של מוצרי החלב, מסתכלת על המדף, ובצעד אחד הרגל שלה מחליקה קדימה. היא נופלת על הירך. מתחתיה, כשהיא כבר על הרצפה, היא רואה כתם לבן ודביק, עקבות של גביע יוגורט שנפל ונשבר, וסימני גלגלים של עגלה שכבר עברה דרכו. עובד ניגש, מביא כיסא, ותוך כמה דקות הרצפה מנוגבת. בבית החולים מתגלה שבר בצוואר הירך, שמחייב ניתוח.

בשבוע הראשון היא לא חושבת על תביעה. כשהיא חושבת על זה, מתברר שכל מה שיכול היה להוכיח את המקרה נמצא בידי הסופרמרקט: המצלמות שמעל המעבר, דו"ח האירוע שמילא סגן המנהל, יומן הניקיון של אותו יום, ושמות העובדים שהיו במשמרת. השאלות שנעבור עליהן במדריך נגזרות מהמקרה הזה: מה החנות הייתה חייבת לעשות, מה הלקוחה צריכה להוכיח, ואיך משיגים את הראיות שבידי הצד השני.

 

מה חובתו של בעל חנות או קניון כלפי מי שנכנס

תביעה על נפילה בחנות היא תביעת רשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, כמו כל תביעת נזקי גוף. בפקודה אין פרק מיוחד ל"לקוחות" או ל"מבקרים", אבל סעיף 37 מלמד על הכלל מן החריג: הוא קובע שהאחריות של בעל מקרקעין או של מי שמחזיק בהם, בשל מצבם, תחזוקתם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס כמסיג גבול[1]. כלומר, כלפי מי שנכנס כדין, ולקוח בסופרמרקט הוא הדוגמה המובהקת, האחריות חלה במלואה. בית עסק שמזמין את הציבור להיכנס, ללכת בין המדפים ולהתרכז במוצרים ולא ברצפה, צריך לצפות שלקוח עלול להחליק על מה שנשפך.

יחד עם זאת, גם כאן חל העיקרון שהוסבר בפסיקה לגבי כל מחזיק במקום, מאז ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש: חובת הזהירות חלה על סיכון בלתי סביר, ולא על כל סיכון שאפשר להעלות על הדעת[10]. רצפה מבריקה, מדרגה רגילה או מעבר צפוף אינם רשלנות כשלעצמם. נוזל שנשפך ולא נוגב, פירות מעוכים ליד דוכן הירקות, ארגז שהושאר באמצע המעבר או זכוכית שבורה, הם בדיוק הסיכונים שבעל חנות סביר צריך לאתר ולסלק.

מה צריך להוכיח, בפועל

בית המשפט יבחן כמה שאלות, ורובן עובדתיות:

  • שהנפילה קרתה במקום ובדרך שתיארתם – רשתות מכחישות לעיתים את עצם האירוע, או טוענות שהלקוח נפל מסיבה אחרת, כמו סחרחורת או מעידה.
  • שהיה מפגע – מה בדיוק היה על הרצפה, איפה, ובאיזה גודל.
  • שהחנות ידעה או הייתה צריכה לדעת עליו – כמה זמן הוא היה שם, האם עובדים עברו לידו, האם המקום ידוע כבעייתי, כמו אזור המקררים, דוכן הדגים או מכונת השתייה.
  • שלא ננקטו אמצעים סבירים – סבבי ניקיון, תגובה מהירה לשפיכות, שילוט וחסימת האזור, משטחים נגד החלקה במקומות רטובים.

בפסק דין של בית משפט השלום בחיפה, בעניין לקוחה שנפלה במחלקת הירקות בסניף של רשת שיווק, נכתב במפורש ש"עצם הנפילה אינו מקים מאליו אחריות"[2]. תביעה על נפילה בחנות לא נבנית על השאלה אם נפלתם, אלא על מה שהיה על הרצפה, כמה זמן הוא היה שם, ומה החנות עשתה או לא עשתה כדי לסלק אותו.

שלט "זהירות, רצפה רטובה": הגנה, אבל לא תמיד

שלט אזהרה הוא אחד האמצעים שבית המשפט בוחן, אבל הוא לא סוגר את התיק. שלט שעומד בקצה המעבר, מאחורי עגלה או בכיוון שהלקוח לא מגיע ממנו, אינו אזהרה של ממש. גם שלט שמוצב ליד רצפה שנשטפה לפני שעה, ונשאר שם כל היום, מאבד את משמעותו. ומנגד, שלט לא עוזר בכלל כששפיכה פתאומית לא אותרה. לכן, אם היה שלט, חשוב לתעד איפה בדיוק עמד ביחס למקום הנפילה, ואם לא היה, לצלם את המקום הריק.

📌 מה לעשות בשעה הראשונה אחרי החלקה בחנות או בקניון

  • לצלם את הרצפה לפני שמנגבים: הנוזל או החפץ, המקור שלו (מקרר מטפטף, גביע שבור, ארגז), והאם יש עליו סימני גלגלים או צעדים, שמעידים שהוא היה שם זמן מה
  • לצלם את הסביבה: שם המעבר או השלט מעליו, המצלמות שבתקרה, ואם היה שלט אזהרה, היכן עמד
  • לבקש מהעובד או מהמנהל את שמו המלא, ולבקש שיירשם דו"ח אירוע; לא לחתום על תיאור שאינו מדויק
  • לרשום שמות וטלפונים של לקוחות שראו את הנפילה או עזרו לכם לקום
  • לשמור את הקבלה מהקופה, או צילום של כרטיס המועדון, כראיה שהייתם בסניף בשעה הזו
  • לתאר בחדר המיון: "החלקתי על נוזל ברצפת הסופרמרקט", ולא רק "נפלתי"
  • באותו יום: לשלוח לחנות, ובקניון גם להנהלת הקניון, בקשה בכתב לשמור את צילומי המצלמות ולאפשר לכם לעיין בהם

 

"הדבר מעיד על עצמו": מתי סעיף 41 חל בנפילה בחנות

סעיף 41 לפקודת הנזיקין מעביר לנתבע את הנטל להוכיח שלא התרשל, אבל רק אם מתקיימים שלושה תנאים: לתובע לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה; הנזק נגרם על ידי נכס שבשליטה מלאה של הנתבע; והאירוע מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה[1]. נפגעים רבים מניחים שהסעיף הזה חל על כל נפילה בחנות. בפועל, הוא חל רק על חלק קטן מהמקרים.

הסיבה היא התנאי הראשון. לקוחה שמספרת שהחליקה על יוגורט יודעת בדיוק מה גרם לנפילה. בפסק דין של בית משפט השלום בתל אביב, בעניין אישה שטענה שהחליקה על מדרגה רטובה בקניון, דחה בית המשפט את הבקשה להעביר את הנטל, בין היתר משום שהתובעת עצמה טענה שהייתה רטיבות במקום, ולכן ידעה, או יכלה לדעת, מה היו הנסיבות. בית המשפט הוסיף שלא הוכח שכל החלקה במדרגות נעות בקניון היא ברוב המקרים תוצאה של רשלנות, וש"עצם הנפילה, מבלי הוכחת קיומו של מפגע ספציפי, אינה מלמדת על רשלנות"[3].

מתי הסעיף כן חל? כשלנפגע באמת אין דרך לדעת מה קרה, והגורם הוא נכס שבשליטה מלאה של העסק. באותו פסק דין הובאה כדוגמה הפוכה החלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים, שאושרה בבית המשפט העליון, בעניין לקוחה שנפלה כשעמדה על מדרגות נעות בחנות כלבו, אחרי שהמדרגות שינו לפתע כיוון או מהירות, ולא הייתה כל ראיה לגורם אחר מלבד תקלה במדרגות[4]. מקרים דומים יכולים להיות דלת אוטומטית שנסגרה על לקוח, מדף שקרס או תקרה אקוסטית שנפלה. ככל שאתם יודעים יותר על מה החלקתם, כך פחות סביר שסעיף 41 יעביר את הנטל לחנות, ולכן התיעוד שלכם חשוב יותר מכל כלל משפטי.

נזק ראייתי: כשהחנות לא מציגה את הסרטון

בהחלקה רגילה, הכלי המשפטי שעוזר לנפגעים בפועל הוא לעיתים קרובות אחר: הימנעות של הנתבע מהבאת ראיה שבידיו. בית המשפט רשאי להסיק שראיה שבעל דין לא הביא הייתה פועלת נגדו. בפסק הדין מחיפה שהוזכר למעלה, הרשת לא סתרה את הטענה שהיו מצלמות במחלקה ולא הסבירה מדוע לא הוצג הסרטון, ובית המשפט קבע שהדבר "הגיונית אמור לפעול לחובת הנתבעות"[2].

דווח על פסקי דין נוספים באותו כיוון. לפי דיווח ב-ynet, בית משפט השלום בבאר שבע קבע בתביעה של לקוחה שהחליקה על נוזל ניקוי בסניף של רשת שיווק, שהימנעות הרשת מהצגת סרטוני האבטחה בלי הסבר "תומכת במסקנה כי האירוע אכן קרה ונזקפת לחובתה", ושבשל הנזק הראייתי היה על הרשת להוכיח שהנזק לא נגרם ברשלנותה[8]. לפי דיווח בתקדין, בית המשפט המחוזי בחיפה מתח ביקורת על קניון שלא שמר את סרטון האירוע, למרות בקשה מוקדמת של הנפגעת, וכינה אותו "ראיית זהב"[7]. אלה פסקי דין שאת נוסחם המלא לא בדקנו, אבל הם מראים את ההיגיון: מי שמחזיק בראיה ולא שומר אותה, אחרי שהתבקש, נושא בתוצאה.

 

צילומי מצלמות האבטחה: איך מבקשים, ולמה ביום הראשון

אין בחוק חובה כללית על חנות לשמור צילומי אבטחה לתקופה מסוימת. מערכות רבות דורסות את ההקלטות אוטומטית אחרי ימים או שבועות, ולכן כל יום שעובר מקטין את הסיכוי שהסרטון עוד קיים. יש שלושה כלים, ומומלץ להשתמש בהם לפי הסדר הזה:

1. מכתב לשמירת הצילומים

מכתב קצר, עדיף בדואר אלקטרוני או בהודעה שאפשר להוכיח את שליחתה, לסניף ולמשרד הראשי של הרשת. בקניון, גם להנהלת הקניון, שמפעילה מצלמות משלה במעברים ובחניונים. במכתב: תאריך, שעה משוערת עם טווח רחב (שעה לפני ואחרי), המיקום המדויק בתוך החנות, תיאור קצר של מה שלבשתם, ובקשה מפורשת לשמור את הצילומים ולא למחוק אותם. כדאי לבקש באותו מכתב גם את דו"ח האירוע ואת יומן הניקיון של אותו יום. טעות בשעה אינה צריכה להכשיל את הבקשה, אבל טווח רחב מונע ויכוח מיותר.

2. בקשת עיון לפי חוק הגנת הפרטיות

סעיף 13 לחוק הגנת הפרטיות קובע שכל אדם זכאי לעיין, בעצמו או באמצעות בא כוחו, במידע האישי שעליו המוחזק במאגר מידע. בהנחיה של הרשות להגנת הפרטיות, בנוסח שעודכן אחרי תיקון 13 לחוק, הבהירה הרשות שזכות העיון חלה גם על צילומי וידאו שבתי עסק שומרים באופן דיגיטלי, ושהיא חלה גם כשהצילומים אינם מסודרים לפי זהות הלקוח, אם אפשר לאתר אותם במאמץ סביר, ובכלל זה לפי תאריך וטווח שעות. לפי ההנחיה, יש להשיב לבקשה בתוך 30 ימים, ואת העיון בווידאו אפשר לממש בהקרנה או במסירת עותק מהקובץ[5].

הנקודה החשובה ביותר בהנחיה היא דווקא הערת שוליים: אמנם אין בה חובה לשמור מידע, אבל "אין למחוק מידע לאחר שנושא המידע ביקש לעיין בו, עד שתינתן לו אפשרות סבירה לממש את זכות העיון"[5]. בקשת עיון בכתב שנשלחת ביום הנפילה אינה רק דרך לראות את הסרטון, אלא גם הכלי הפשוט ביותר לעצור את מחיקתו. חשוב לדעת שהזכות היא לעיין במידע על עצמכם, והעסק רשאי לדאוג שלא תיפגע פרטיותם של לקוחות אחרים שמופיעים בצילום, למשל בטשטוש.

3. בקשה לבית המשפט

במקרים חריגים, כשיש חשש ממשי שהראיה תושמד, תקנות סדר הדין האזרחי מאפשרות לבקש סעד זמני גם לפני הגשת התביעה, בתנאי שהתביעה תוגש בתוך שבעה ימים מהצו או במועד אחר שבית המשפט יקבע, ומאפשרות צו לתפיסת ראיות כשיש חשש שהמשיב עלול להעלים או להשמיד אותן[6]. זה הליך שדורש התחייבות וערובה ומתאים בעיקר לתיקים גדולים. ברוב המקרים, מכתב ובקשת עיון שנשלחו בזמן משיגים את המטרה, ואם הצילומים נמחקו אחריהם, זו כבר ראיה בפני עצמה.

 

דו"ח האירוע של החנות

רשתות שיווק וקניונים ממלאים בדרך כלל דו"ח פנימי על כל תאונה של לקוח, בין היתר כדי לדווח למבטח שלהם. הדו"ח הזה יכול לעבוד לטובתכם. בפסק הדין מחיפה, הודעה על תאונה שמילאה סגנית מנהל הסניף, ונכתב בה ש"הלקוחה החליקה במחלקת ירקות", נחשבה להודאה של הרשת בעצם הנפילה במקום, גם אם לא בנסיבות שתיארה הלקוחה[2].

מה שכתוב בדו"ח יכול גם להזיק. אם העובד רשם "הלקוחה מעדה" או "הלקוחה דיברה בטלפון", והחתימו אתכם על כך ברגע של כאב, הניסוח הזה יחזור בכתב ההגנה. לכן: מסרו עובדות פשוטות, אל תחתמו על תיאור שאינו מדויק, בקשו עותק, ואם לא נותנים, כתבו בעצמכם באותו ערב תיאור מפורט ושלחו אותו לחנות. אם החנות לא מוסרת את הדו"ח, אפשר לבקש אותו בהמשך במסגרת הליך הגילוי בתביעה, אם כי החנות עשויה לטעון שהמסמך הוכן לצורך התדיינות.

 

החנות, הנהלת הקניון או חברת הניקיון: את מי תובעים

בנפילה בקניון יש לרוב יותר מגורם אחד שאחראי למקום. החנות מחזיקה בשטח שהיא שוכרת ואחראית לרצפה שבתוכו. הנהלת הקניון, או החברה שמפעילה אותו, אחראית לשטחים הציבוריים: המעברים, מתחם המזון, השירותים, המדרגות הנעות והחניון. וברוב המקומות, את הניקיון בפועל מבצעת חברת ניקיון חיצונית, שיש לה חובות משלה לפי החוזה ולפי דיני הנזיקין.

הפסיקה מראה שהחלוקה בין הגורמים האלה תלויה בעובדות. לפי הדיווח על פסק הדין מבית המשפט המחוזי בחיפה, בעניין אישה שהחליקה על רצפה רטובה בשטח הציבורי של קניון, נקבע שמנהלת הקניון יכולה וצריכה לצפות אפשרות של חומר מחליק, במיוחד ליד מתחם המזון. האחריות חולקה 30% למפעילת הקניון ו-70% לחברת הניקיון, ושתיהן חויבו כלפי הנפגעת יחד ולחוד[7]. מנגד, לפי הדיווח מבאר שבע, ההודעה שהגישה הרשת נגד חברת הניקיון נדחתה, משום שלא הוכח מחדל ישיר של חברת הניקיון, והרשת נשאה לבדה באחריות[8].

המשמעות המעשית לנפגע: לא חייבים לנחש מראש מי מהם אשם. כשכמה גורמים אחראים לאותו נזק, אפשר לתבוע אותם יחד, והם מתחשבנים ביניהם על חלוקת האחריות (סעיפים 11 ו-84 לפקודה)[1]. בתיקים רבים הנתבע הוא החנות או הקניון, והם עצמם שולחים "הודעה לצד שלישי" לחברת הניקיון. חשוב רק לא לוותר על הנתבע הנכון: נפילה בשירותים של הקניון אינה באחריות החנות שקניתם בה, ונפילה בתוך החנות אינה בהכרח באחריות הקניון.

ביטוח צד שלישי

רשתות שיווק, קניונים וחברות ניקיון מחזיקים ככלל ביטוח אחריות כלפי צד שלישי, ובתביעות כאלה המבטח מצורף לרוב כנתבע לצד המבוטח, כפי שקרה בשני פסקי הדין שהבאנו מבתי משפט השלום[2][3]. סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח קובע שבביטוח אחריות, המבטח חייב לפי דרישת הצד השלישי לשלם לו את תגמולי הביטוח שהוא חייב למבוטח, בכפוף להודעה מוקדמת של 30 ימים למבוטח, ושכל טענה שיש למבטח נגד המבוטח עומדת לו גם נגד הנפגע[9]. בפועל, שיחה ראשונה של שמאי או חוקר מטעם המבטח מגיעה לעיתים כבר בשבועות הראשונים. אינכם חייבים למסור לו הצהרה מוקלטת או חתומה במקום, ומותר לבקש שהפנייה תתואם דרך עורך הדין.

⚠️ ארבע טענות שהרשת תעלה, ומה מחליש אותן

  • "הרצפה נוקתה עשר דקות לפני" – יומן ניקיון חתום לא מוכיח שהשפיכה נוגבה. סימני גלגלים ועקבות בנוזל בתמונה שלכם מראים שהוא היה שם זמן מה.
  • "הלקוחה לא הסתכלה לאן היא הולכת" – חנות מעוצבת כדי שהלקוחות יסתכלו על המדפים. השאלה היא אם לקוח סביר היה מבחין בנוזל, לא אם הוא היה צמוד בעיניו לרצפה.
  • "אין צילומים" – אם ביקשתם בכתב לשמור אותם, היעדרם פועל לעיתים נגד הרשת, ולא נגדכם.
  • "זו אחריות של חברת הניקיון" – זה ויכוח בין הנתבעים. כלפיכם, מי שמחזיק במקום נשאר אחראי לבטיחותו, והוא יכול להתחשבן עם הקבלן שלו.

 

אשם תורם: נעליים, טלפון ועגלה

גם כשהחנות התרשלה, היא תטען שגם אתם תרמתם לנפילה. כפי שקובע סעיף 68 לפקודת הנזיקין, אשם תורם אינו מכשיל את התביעה אלא מפחית את הפיצוי בשיעור שבית המשפט מוצא לנכון[1]. בנפילות בחנות, הטענות חוזרות על עצמן: כפכפים או נעלי עקב, הליכה תוך הסתכלות בטלפון, דחיפת עגלה עמוסה מהר מדי, או מעבר דרך שלולית שהלקוח ראה.

בפסקי הדין שהבאנו, השיעורים שדווחו היו נמוכים יחסית: 5% בתיק מבאר שבע ו-10% בתיק הקניון בחיפה[7][8]. זה לא כלל, וכל תיק נבחן לפי נסיבותיו, אבל ההיגיון ברור: נוזל שקוף על רצפה מבריקה קשה לראות גם בהליכה זהירה. נעליים רגילות, הליכה רגילה ומבט אל המדפים אינם סיבה לשלול פיצוי, אבל משפט כמו "לא שמתי לב, דיברתי בטלפון" שנאמר לעובד ונרשם בדו"ח עלול לעלות באחוזים רבים. לכן כדאי לשמור את הנעליים שנעלתם ולצלם את הסוליות, ולתאר מה קרה בלי להעריך את עצמכם.

 

עובדים בחנות, פיצוי ומועדים

אם מי שהחליק הוא עובד של החנות, קופאית או סדרן, הכללים שונים: זו תאונת עבודה, יש מסלול מול ביטוח לאומי בלי צורך להוכיח אשמה, והתביעה נגד המעסיק מתנהלת לפי חובות הבטיחות שלו כלפי עובדיו. על כך הרחבנו במאמר החלקה על רצפה רטובה בעבודה, כולל מצב של עובד חברה אחרת, כמו טכנאי או שליח, שהחליק בסופרמרקט.

ללקוח שנפגע, ראשי הנזק הם של כל תביעת נזקי גוף: הפסדי שכר, פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד, הוצאות רפואיות, עזרת הזולת, וכאב וסבל. את הנכות הרפואית מוכיחים בחוות דעת של מומחה רפואי, ובתביעות קטנות, כמו חבלה שהחלימה בלי נכות, צריך לשקול אם העלות מצדיקה את ההליך. אם התיק מסתיים בפיצוי, כדאי לדעת מראש גם האם פיצויים מתביעת נזיקין חייבים במס. ולגבי זמנים: תביעת נזיקין מתיישנת ככלל אחרי שבע שנים[11], אבל בתיק החלקה השעון האמיתי הוא שעון המחיקה של המצלמות.

 

שאלות ותשובות

החלקתי בסופרמרקט. החנות אחראית אוטומטית?

לא. לחנות יש חובת זהירות כלפי הלקוחות, אבל עצם הנפילה לא מוכיח רשלנות. צריך להראות שהיה מפגע, כמו נוזל או פרי מעוך, ושחנות סבירה הייתה מאתרת ומסלקת אותו בזמן, או לפחות מסמנת אותו. תמונה של הרצפה לפני הניגוב ועדים הם הבסיס לכך.

איך משיגים את צילומי מצלמות האבטחה מהחנות?

שלחו באותו יום בקשה בכתב לחנות, ובקניון גם להנהלת הקניון, לשמור את הצילומים ולאפשר לכם לעיין בהם לפי סעיף 13 לחוק הגנת הפרטיות, עם תאריך, טווח שעות ומיקום. לפי הנחיית הרשות להגנת הפרטיות, אחרי בקשת עיון אסור למחוק את המידע עד שתינתן אפשרות סבירה לעיין בו.

נפלתי במעבר של הקניון ולא בתוך חנות. את מי תובעים?

את הנהלת הקניון או החברה שמפעילה אותו, שאחראית לשטחים הציבוריים, ולרוב גם את חברת הניקיון. כשיש כמה אחראים אפשר לתבוע אותם יחד, והם מתחלקים ביניהם באחריות. בדרך כלל מצרפים גם את המבטחים שלהם.

אם היה שלט "זהירות, רצפה רטובה", אין לי תביעה?

לא בהכרח. בית המשפט בוחן אם השלט היה במקום שבו לקוח רואה אותו לפני שהוא מגיע לאזור הרטוב, ואם החנות עשתה עוד מה שנדרש, כמו ניגוב מהיר או חסימת האזור. צלמו איפה עמד השלט ביחס למקום הנפילה.

 

איך עורך דין עוזר בתביעה על נפילה בחנות או בקניון

בתיקי החלקה בחנויות, רוב הראיות נמצאות בידי הצד השני: הצילומים, דו"ח האירוע, יומני הניקיון והחוזה עם חברת הניקיון. התפקיד שלנו מתחיל בימים הראשונים: לשלוח את הבקשות לשמירת הצילומים ולעיון בהם, לברר מי מחזיק בשטח שבו נפלתם ומי מבטח אותו, ולבנות גרסה אחידה מחדר המיון ועד כתב התביעה. בהמשך אנחנו מתמודדים עם טענות האשם התורם ועם הוויכוח בין החנות, הקניון וחברת הניקיון, כדי שהוא לא יתנהל על חשבונכם.

במשרד בוים & תומא אנחנו בודקים את התיעוד, מעריכים אם יש בסיס לאחריות, ומלווים את התביעה מול העסק ומבטחיו. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו ולפי חוות דעת רפואית, ואי אפשר להבטיח מראש את התוצאה.

המאמר עודכן לאחרונה: 18.11.2026 ומשקף את המצב המשפטי הנוכחי. המידע המובא הוא מידע כללי, אינו ייעוץ משפטי, וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו ולפי חוות דעת של מומחה רפואי.

החלקתם בסופרמרקט, בחנות או בקניון?

נעזור לבקש את צילומי האבטחה לפני שיימחקו, נבדוק את התמונות והמסמכים הרפואיים, ונגיד לכם אם יש בסיס לתביעה ונגד מי. צרו קשר לייעוץ ראשוני ללא עלות: 077-231-1653.

 

מקורות שצוטטו במאמר (11)

 

מילון מושגים

מחזיק במקרקעין
מי ששולט בפועל במקום, כמו החנות בשטח שהיא שוכרת או הנהלת הקניון במעברים, ואחראי למצבו כלפי מי שנכנס אליו כדין.
הדבר מעיד על עצמו
כלל בסעיף 41 לפקודת הנזיקין שמעביר לנתבע את הנטל להוכיח שלא התרשל, כשהתובע לא יכול היה לדעת מה גרם לתאונה והנכס היה בשליטה מלאה של הנתבע.
נזק ראייתי
מצב שבו הנתבע לא שמר או לא הציג ראיה שבידיו, כמו סרטון אבטחה, ובית המשפט מסיק מכך מסקנה נגדו או מעביר אליו את נטל ההוכחה.
זכות עיון
הזכות לפי סעיף 13 לחוק הגנת הפרטיות לעיין במידע האישי שעליכם במאגר מידע, כולל צילומי וידאו שבית העסק שומר.
הודעה לצד שלישי
הליך שבו הנתבע, למשל החנות, מצרף לתביעה גורם אחר, כמו חברת הניקיון, ודורש ממנו לשאת בחלק מהפיצוי או בכולו.
ביטוח צד שלישי
ביטוח אחריות של העסק או הקניון שמכסה פיצוי לאנשים שנפגעו בשטחו; לפי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, הנפגע יכול לדרוש מהמבטח לשלם לו ישירות.

מאמרים נוספים
נשיכה של כלב
נשיכה של כלב

כלב נחשב לחברו הטוב של האדם אך לצערנו הנתונים מראים כי המוני אנשים ננשכים על ידי כלבים ואף סובלים מנזקים

קרא עוד »
הטרדה מינית בעבודה

התפטרות ממקום העבודה בשל הטרדה מינית – זכאות לפיצויי פיטורין?
ש' עבדה בחברה פרטית, התפטרה לאחר שהממונה עליה, הציע לה מספר פעמים הצעות עם גוון מיני ברור. האם היא זכאית לפיצויי פיטורים? האם מדובר במה שנקרא בשפה המשפטית "התפטרות בדין מפוטר"?

קרא עוד »

תוכן עניינים

מחבר המאמר
עו״ד ונוטריון אורי בוים
אורי בוים
עורך דין ונוטריון
יצירת קשר

המשרד מלווה נפגעים בתחילת ההליך בלבד, בדגש על פגיעות גוף מורכבות ותאונות עבודה/דרכים

שני גברים בחליפות כהות על רקע לבן
משרד עו"ד בוים&תומא
מחובר/ת
למעבר מהיר לשיחת ווטאסאפ