הסכמה מדעת: מתי חוסר הסבר לפני ניתוח מזכה בפיצוי

תוכן עניינים

מחבר המאמר
עו״ד ונוטריון אורי בוים
אורי בוים
עורך דין ונוטריון
יצירת קשר

המשרד מלווה נפגעים בתחילת ההליך בלבד, בדגש על פגיעות גוף מורכבות ותאונות עבודה/דרכים

תוכן עניינים

"חתמתי על טופס הסכמה, אז אין לי תביעה." זה המשפט שמטופלים אומרים הכי הרבה אחרי ניתוח שהסתבך, וברוב המקרים הוא פשוט לא נכון. טופס חתום מוכיח שהייתה חתימה. הוא לא מוכיח שהרופא הסביר את הסיכון שהתממש, שהציג חלופות, או שנתן למטופל זמן להחליט. חוק זכויות החולה מחייב הסבר אמיתי, בזמן ובאופן שאפשר להבין אותו, ובית המשפט העליון קבע כבר ב-1999 שטופס סטנדרטי בלי הסבר מפורט לא ממלא את החובה. המדריך מסביר מה הרופא חייב להסביר לפני ניתוח, מתי ההסכמה חייבת להיות בכתב ומתי לא, למה הסבר שניתן על שולחן הניתוחים בעייתי, ואילו שני סוגי פיצוי אפשר לתבוע כשההסבר היה חסר, גם כשהניתוח עצמו בוצע כהלכה.

עיקרי הדברים

  • ✓ מה חובה להסביר – לפי סעיף 13 לחוק זכויות החולה: האבחנה, מהות הניתוח והתועלת הצפויה, הסיכונים (כולל כאב ותופעות לוואי), החלופות ומה יקרה בלי טיפול, והאם הטיפול חדשני
  • ✓ טופס חתום אינו סוף פסק – ניתוח מחייב הסכמה בכתב שכוללת את תמצית ההסבר, אבל טופס סטנדרטי בלי הסבר אמיתי לא מספיק
  • ✓ שני ראשי נזק – פיצוי על הפגיעה באוטונומיה, גם כשהניתוח בוצע כהלכה; ופיצוי על נזק הגוף, אם מוכיחים שעם הסבר מלא לא הייתם מסכימים
  • ✓ ניתוח אלקטיבי או אסתטי – חובת ההסבר רחבה יותר, וכוללת גם סיכונים נדירים

 

ניתוח בקע, טופס חתום וכאב שלא עובר

לדוגמה, נניח שגבר בן 52 סובל מבקע מפשעתי שמציק לו בעיקר במאמץ. הוא נקבע לניתוח מתוכנן לתיקון הבקע. בפגישה במרפאה הכירורגית, שנמשכה כמה דקות, נאמר לו שזה "ניתוח שגרתי" ושהוא יחזור לעבודה תוך שבועיים. בבוקר הניתוח, בחלוק ובכובע, מגישים לו טופס הסכמה מודפס עם רשימה ארוכה של סיבוכים אפשריים, והוא חותם. אחרי הניתוח מתפתח כאב שורף במפשעה ובירך, שלא חולף גם אחרי חודשים. רופא בכיר מסביר לו שכנראה נפגע עצב תחושתי באזור הניתוח, שזה סיבוך מוכר, ושהוא "חתם על זה".

יכול מאוד להיות שהניתוח עצמו בוצע ברמה מקצועית סבירה, ושפגיעה עצבית כזו קורית גם אצל מנתחים טובים. אבל השאלה שמאמר זה עוסק בה היא שאלה אחרת: האם לפני הניתוח מישהו הסביר לו שקיים סיכון לכאב כרוני, מה המשמעות שלו לחיים שלו, ואילו אפשרויות אחרות היו לו, כולל לחכות. אם ההסבר היה חסר, ייתכן שיש לו תביעה גם בלי שום טעות בחדר הניתוח.

את השאלה אם הייתה רשלנות בביצוע הניתוח עצמו, בטכניקה, בהרדמה או במעקב שאחריו, סקרנו במאמר על רשלנות רפואית בניתוח. כאן נתמקד במה שקורה לפני שהמנתח מתחיל: ההסבר וההסכמה.

 

מה הרופא חייב להסביר לפני ניתוח

סעיף 13(א) לחוק זכויות החולה קובע שלא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך הסכמה מדעת. כדי לקבל הסכמה כזו, המטפל חייב למסור למטופל את המידע הרפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי שיוכל להחליט אם להסכים. סעיף 13(ב) מפרט מה המידע הזה כולל[1]:

  • האבחנה והפרוגנוזה – מה הבעיה, ומה צפוי לקרות איתה.
  • מהות הטיפול המוצע – ההליך, המטרה, התועלת הצפויה וסיכויי ההצלחה.
  • הסיכונים – "לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות". החוק מזכיר כאב במפורש, וזה רלוונטי מאוד בניתוחים שבהם כאב מתמשך הוא סיבוך ידוע.
  • חלופות – הסיכויים והסיכונים של טיפולים אחרים, וגם של הימנעות מטיפול.
  • חדשנות – אם הטיפול הוא בעל אופי חדשני.

במקביל, בית המשפט העליון רואה בחובת ההסבר חלק מחובת הזהירות של הרופא כלפי המטופל, כך שהפרתה יכולה להיות רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין[2][3]. בע"א 8710/17 הזכיר בית המשפט שלפי פסק הדין בע"א 1303/09 קדוש, הפרה של חובת הגילוי שבחוק יכולה להוות אינדיקציה לסטייה מרמת הגילוי הנדרשת בעוולת הרשלנות[4][6].

מבחן המטופל הסביר: לא מה שהרופאים נוהגים לומר

מה נחשב מידע "דרוש"? הפסיקה זנחה את המבחן הישן, שבדק מה רופא סביר נוהג לספר, ואימצה את "מבחן המטופל הסביר": המידע שמטופל סביר, במצבו של המטופל, היה רוצה לדעת כדי להחליט. בע"א 8710/17 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (2019) סיכם בית המשפט העליון את ההלכה, והפנה בין היתר לע"א 434/94 ברמן נ' מור מכון למידע רפואי[4][5]. באותו פסק דין נמנו גם הרחבות שהפסיקה הכירה בהן: החובה קיימת גם כשהמטופל מכיר באופן כללי את הסיכונים של סוג הטיפול, והיא כוללת גם הסבר על הסיכונים שבסירוב לטיפול ועל חלופות קליניות שונות.

סיכונים נדירים אבל חמורים

החובה אינה בלתי מוגבלת. באותו פסק דין הדגיש בית המשפט שחובת הגילוי אינה מחייבת "להציף" את המטופל בחלופות אינסופיות ובכל סיכון רחוק וזניח. היא מוגבלת לסיכונים ממשיים, מהותיים ורלוונטיים בנסיבות, תוך איזון בין מהות הטיפול, נחיצותו והתועלת הצפויה ממנו לבין ההסתברות של הסיכונים[4]. בפועל, המשמעות היא שהשאלה איננה רק "כמה זה נדיר", אלא גם "כמה זה חמור". סיכון של אחוז בודד למוות, לשיתוק או לאובדן ראייה מהותי בעיני כל מטופל סביר. גם סיכון לא נדיר במיוחד לכאב כרוני, שישנה את שגרת העבודה והשינה, הוא מידע שמטופל סביר רוצה לשמוע לפני שהוא מחליט על ניתוח שאינו דחוף. מנגד, סיבוך זניח וחולף, בטיפול שגרתי ונחוץ, לא בהכרח מחייב הסבר.

כמה פרטים משנים את התמונה לכיוון ההפוך: מטופל שכבר עבר בעבר את אותו ניתוח, או מידע שהוא בגדר ידיעה ציבורית, מצמצמים את היקף ההסבר הנדרש[4]. לכן כל מקרה נבחן לפי הנסיבות, ולרוב גם לפי חוות דעת של מומחה רפואי שתסביר עד כמה הסיכון שהתממש היה ידוע ומשמעותי.

 

טופס הסכמה חתום אינו סוף פסק

מתי הסכמה חייבת להיות בכתב

סעיף 14(א) לחוק קובע שהסכמה מדעת יכולה להיות בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות. מטופל שמושיט את היד לבדיקת דם נותן הסכמה בהתנהגות, וזה מספיק. החובה להסכמה בכתב חלה רק על הטיפולים שבתוספת הראשונה לחוק: ניתוחים, למעט כירורגיה זעירה; צינתורים של כלי דם; דיאליזה; הקרנות; טיפולי הפריה חוץ-גופית; וכימותרפיה לטיפול בתהליכים ממאירים. בטיפולים האלה ההסכמה תינתן "במסמך בכתב, שיכלול את תמצית ההסבר שניתן למטופל" (סעיף 14(ב))[1]. אם המטופל לא יכול לחתום, ההסכמה ניתנת בפני שני עדים ומתועדת בכתב סמוך ככל האפשר לאחר מכן (סעיף 14(ג)).

כלומר, הטענה שנשמעת לפעמים, שכל טיפול רפואי מחייב הסכמה חתומה ושבלעדיה יש תביעה, אינה מדויקת. מצד שני, ניתוח שאינו כירורגיה זעירה מחייב מסמך בכתב, והמסמך הזה צריך לשקף את ההסבר שניתן בפועל.

מה הטופס מוכיח, ומה לא

טופס הסכמה הוא ראיה חשובה, אבל הוא לא מחליף את ההסבר עצמו. בע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" קבע בית המשפט העליון שרופא אינו ממלא את חובת הגילוי רק בכך שהחתים את המטופל על טופס הסכמה סטנדרטי שאין בו הסבר מפורט, ובפסיקה מאוחרת נקבע שהסכמה מדעת מחייבת שיח בין הרופא למטופל[3][4]. טופס הסכמה חתום מוכיח שהייתה חתימה, לא שהיה הסבר: אם הסיכון שהתממש לא הוסבר באמת, החתימה לא סוגרת את הדלת לתביעה.

ובכל זאת, אין להקל ראש בטופס. טפסים אחידים רבים מפרטים עשרות סיכונים, ובית המשפט ייתן משקל לכך שהסיכון שהתממש מופיע בהם. הוויכוח יתמקד אז בשאלות עובדתיות: האם המטופל קיבל הסבר בעל פה, מי הסביר, כמה זמן נמשכה השיחה, האם היו שאלות, ומה נרשם ברשומה הרפואית. לפי חוזר של מינהל הרפואה במשרד הבריאות משנת 2010, יש לתת למטופל עותק חתום של טופס ההסכמה לאחר שחתם עליו בפני הרופא[10]. אם לא קיבלתם עותק, אפשר לבקש אותו כחלק מהתיק הרפואי.

💡 טיפ: מה בודקים בטופס ההסכמה אחרי ניתוח שהסתבך

  • האם הסיכון שהתממש מופיע בטופס, ובאיזה ניסוח: שורה כללית ("פגיעה במבנים סמוכים") או תיאור מפורש של הסיבוך והשלכותיו
  • האם יש בטופס תוספת בכתב יד של הרופא, ספציפית למקרה שלכם, או רק טקסט מודפס
  • שעה ותאריך החתימה: יום הניתוח, ערב לפני, או שבועות קודם בפגישה במרפאה
  • מי חתם בתור הרופא המסביר, והאם זה הרופא שבאמת דיבר אתכם
  • שפת הטופס, והאם הבנתם אותו. מטופל שלא קורא עברית ברמה מספקת זקוק להסבר בשפה שהוא מבין
  • מה נרשם ברשומה הרפואית על שיחת ההסבר, כולל במרפאה שהפנתה לניתוח
  • האם קיבלתם עותק של הטופס אחרי החתימה

 

הסבר רגע לפני הניתוח: כשאין זמן אמיתי להחליט

החוק לא מסתפק בתוכן ההסבר. הוא קובע גם מתי ואיך: לפי סעיף 13(ג), המטפל ימסור את המידע "בשלב מוקדם ככל האפשר", ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנה לשם החלטה "בדרך של בחירה מרצון ואי תלות"[1]. הסבר שניתן כשהמטופל כבר מורדם בחלקו, צם, מחובר לעירוי ומוקף בצוות שממתין לו, קשה לראות בו בחירה חופשית.

פרשת דעקה היא הדוגמה המובהקת. המטופלת אושפזה לניתוח ברגל וחתמה על הסכמה לו. ביום הניתוח, אחרי שכבר קיבלה תרופות הרגעה ובעודה על שולחן הניתוחים, ביקשו ממנה לחתום על הסכמה לביופסיה בכתף, הליך אחר לגמרי. השופט אור קבע שההליך הובהר לה רק מיד לפני ביצועו, ושהדבר לא אפשר לה להפעיל שיקול דעת אמיתי[3]. בניתוח מתוכנן, הסבר וחתימה שניתנו רק על שולחן הניתוחים או אחרי תרופות הרגעה לא נחשבים בדרך כלל להחלטה חופשית ומושכלת.

זה לא אומר שכל חתימה בבוקר הניתוח פסולה. אם ההסבר המלא ניתן קודם, בפגישה מסודרת במרפאה, והחתימה בבוקר רק מאשרת אותו, המצב שונה. השאלה היא אם בפועל הייתה למטופל הזדמנות לשמוע, לשאול, להתייעץ ולהחליט. בניתוח דחוף הזמן מטבעו קצר יותר, וההסבר מותאם לכך. בניתוח מתוכנן, שבו נקבע מועד שבועות מראש, קשה להצדיק הסבר ראשון ברגע האחרון.

 

שני ראשי נזק: פגיעה באוטונומיה ונזק הגוף

תביעה על חוסר הסבר יכולה להוביל לשני סוגי פיצוי שונים, ולכל אחד תנאים משלו. ההבחנה ביניהם היא הדבר החשוב ביותר להבין בתחום הזה.

פגיעה באוטונומיה: פיצוי גם כשהניתוח בוצע כהלכה

בפרשת דעקה הכיר בית המשפט העליון לראשונה בפגיעה בזכות של אדם להחליט על גופו כנזק נפרד שמזכה בפיצוי. השופט אור, שלעמדתו הצטרפו רוב שופטי ההרכב, קבע שאף שלא הוכח קשר סיבתי בין חוסר ההסבר לבין הנזק לכתף, כי המטופלת הייתה מסכימה לביופסיה גם עם הסבר מלא, עצם השלילה של זכותה להחליט היא נזק שמזכה בפיצוי. הוא פסק לה 15,000 ש"ח בגין ראש הנזק הזה[3]. פגיעה באוטונומיה היא ראש נזק עצמאי: אפשר לקבל עליה פיצוי גם כשהניתוח בוצע כהלכה, וגם כשהייתם מסכימים לו בכל מקרה.

הסכומים השתנו מאז. במאמר אקדמי שסקר את הפסיקה מתואר פסק דין של בית המשפט העליון משנת 2011, בעניין בן דוד נ' ענטבי, שבו קבע השופט הנדל שהגיעה העת לפסוק בראש נזק זה סכום שאינו סמלי, ופסק 250,000 ש"ח. זאת אף שבאותו מקרה ההורים לא היו עורכים את הבדיקה הנוספת גם אילו קיבלו את המידע, כך שלא נפסק פיצוי על הנזק עצמו[7]. לפי אותו מאמר, פסק הדין שימש בסיס להגדלת הפיצוי בפסקי דין מאוחרים, ובהם עניין קדוש משנת 2012, שבו כינה המשנה לנשיאה ריבלין את פסק הדין "הלכת בן דוד"[6][7].

חשוב לדייק: זה לא פיצוי אוטומטי, ואין "תעריף". בית המשפט בוחן כמה מהותי היה המידע שנמנע, כמה חמור הסיכון שלא הוסבר, באילו נסיבות ניתנה ההסכמה, ומה השלכות ההחלטה על חיי המטופל. פגם קטן בהסבר על סיכון זניח לא יזכה בסכום משמעותי, ובפסיקה נשמעות גם קריאות לריסון. ניתוח שבוצע בלי הסכמה כלל נמצא ברף העליון של הפגיעה; טופס שחסרה בו שורה אחת נמצא נמוך בהרבה.

נזק הגוף: האם הייתם מסרבים?

פיצוי על הנזק הגופני עצמו, כמו הכאב הכרוני, אובדן ימי עבודה, טיפולים והוצאות, דורש צעד נוסף. כאן לא מספיק להראות שההסבר היה חסר: צריך להוכיח קשר סיבתי, כלומר שאילו קיבלתם את המידע כנדרש, לא הייתם מסכימים לניתוח, או הייתם בוחרים חלופה אחרת. בעניין קדוש חזרו על כך גם השופט עמית וגם המשנה לנשיאה ריבלין[6][9]. כדי לקבל פיצוי גם על נזק הגוף, צריך להוכיח שעם הסבר מלא לא הייתם מסכימים לניתוח. זו השאלה שמכריעה את רוב התיקים.

איך מוכיחים מה היה קורה במצב שלא קרה? בדעקה העדיף השופט אור מבחן סובייקטיבי, כלומר מה המטופל הספציפי היה מחליט, תוך שימוש במבחן האובייקטיבי, מה היה עושה אדם סביר במצבו, ככלי עזר. השופטת בייניש החילה מבחן אובייקטיבי המותאם לנסיבות המטופלת, והשופטת שטרסברג-כהן הציעה פיצוי לפי הסיכוי שהמטופלת הייתה מסרבת[3]. בפועל, בית המשפט שואל: עד כמה הניתוח היה נחוץ? האם הייתה חלופה סבירה, כמו המתנה או טיפול שמרני? מה היה ידוע על אופיו של המטופל ועל ההחלטות שקיבל בעבר? כשמדובר בניתוח מציל חיים, קשה לשכנע שמטופל סביר היה מוותר עליו בגלל סיכון נדיר. כשמדובר בניתוח מתוכנן לבעיה שאפשר לחיות איתה, הטענה חזקה בהרבה.

בדוגמה שלנו, אם הבקע גרם לאי נוחות בעיקר במאמץ, ואם הייתה אפשרות רפואית סבירה להמתין ולעקוב, ייתכן שאפשר לשכנע שגבר בן 52 שעובד בעבודה פיזית לא היה ממהר לניתוח לו ידע על סיכון ממשי לכאב כרוני. אם הוכח קשר סיבתי, הפיצוי כולל את ראשי הנזק הרגילים בתביעת נזקי גוף, ובהם הפסדי שכר ופגיעה בכושר ההשתכרות, הוצאות רפואיות, עזרת הזולת, כאב וסבל.

 

ניתוחים אלקטיביים ואסתטיים: חובת הסבר רחבה יותר

ככל שהניתוח פחות נחוץ, כך המידע חשוב יותר. בע"א 8710/17 ציין בית המשפט העליון שהיקף חובת הגילוי מתרחב בטיפול חדשני, שאינו דחוף, שמבוצע במערכת הפרטית[4]. ההיגיון פשוט: אדם שאינו חייב לעבור את הניתוח כדי לחיות חיים רגילים עשוי לוותר עליו בגלל סיכון שבניתוח מציל חיים היה זניח בעיניו. במאמר של נילי קרקו-אייל, שסקר את הפסיקה בתחום, מוסבר שבטיפולים קוסמטיים ואלקטיביים אפשר להניח שהמטופל יסרב אם ידע על הסיכונים, גם כשהסיכון אינו שכיח ודרגת חומרתו נמוכה[9].

דוגמה לכך היא ע"א 1615/11 מרפאת עין טל נ' פינקלשטיין (2013). אישה עברה ניתוח לייזר להסרת משקפיים, וכשבעה חודשים אחר כך ראייתה החלה להידרדר בגלל מחלת עיניים שגורמת לעיוות בראייה. בית המשפט העליון קבע שהופרה חובת הגילוי: לא נאמר לה שהקרניות שלה דקות מלכתחילה, ושביצוע הניתוח במצבה עומד בניגוד להמלצות ה-FDA. בית המשפט נימק זאת באופי האלקטיבי של הניתוח, בכך שמדובר בניתוח חדשני במסגרת פרטית, ובכך שהמטופלת הרבתה לשאול שאלות על הטיפול[8][9].

המסקנה למי שעומד לפני ניתוח פלסטי, ניתוח לייזר בעיניים, ניתוח בריאטרי או כל ניתוח מתוכנן במסגרת פרטית: מותר ורצוי לשאול הרבה, לבקש את ההסבר מראש ובכתב, ולשאול במפורש על הסיכונים החמורים ביותר, גם הנדירים. ומי שכבר עבר ניתוח כזה וסובל מסיבוך שלא שמע עליו מעולם, נמצא בנקודת פתיחה טובה יותר מאשר אחרי ניתוח דחוף.

📌 חשוב לדעת: מתי מותר לנתח בלי הסכמה מדעת

סעיף 15 לחוק מאפשר טיפול בלי הסכמה מדעת רק במצבים מוגדרים. במצב חירום רפואי, כלומר סכנה מיידית לחיים או לנכות חמורה בלתי הפיכה, מותר לתת טיפול דחוף אם בגלל נסיבות החירום אי אפשר לקבל הסכמה, וטיפול שבתוספת הראשונה, כמו ניתוח, יינתן בהסכמת שלושה רופאים, אלא אם נסיבות החירום אינן מאפשרות זאת. במצב חירום אפשר גם לקבל הסכמה בעל פה לטיפול שבתוספת, בתנאי שתתועד בכתב סמוך ככל האפשר (סעיף 14(ד)). טיפול נגד רצונו של מטופל שנשקפת לו סכנה חמורה מחייב אישור של ועדת אתיקה, אחרי שהמטופל נשמע[1]. ניתוח מתוכנן אינו מצב חירום, ולכן החריגים האלה לא יעזרו לבית חולים שלא הסביר כראוי לפני ניתוח שנקבע מראש.

 

איך בונים תביעה על חוסר הסבר

בתביעות האלה, הזיכרון של המטופל הוא חלק מהראיות, והוא נשחק עם הזמן. לכן כדאי לכתוב כמה שיותר מוקדם, במילים שלכם, מה נאמר לכם לפני הניתוח: מתי, על ידי מי, כמה זמן, מה שאלתם ומה ענו לכם, מי עוד היה בחדר. בן משפחה שליווה אתכם לפגישה או לבוקר הניתוח יכול להיות עד חשוב.

במקביל צריך לאסוף את המסמכים: טופס ההסכמה, סיכומי הביקור במרפאה הכירורגית, מכתב ההפניה, דוח הניתוח וסיכום האשפוז. את כל אלה אפשר לבקש מבית החולים ומהקופה מכוח סעיף 18 לחוק זכויות החולה[1]. לאחר מכן נדרשת חוות דעת של מומחה רפואי, שתתייחס לשלוש שאלות: האם הסיכון שהתממש היה מוכר ומהותי ולכן היה צריך להסביר אותו; האם היו חלופות סבירות; והאם הניתוח עצמו בוצע כהלכה. התשובה לשאלה האחרונה חשובה, כי לעיתים תיק שמתחיל כתיק של הסכמה מדעת מתגלה גם כתיק של רשלנות בביצוע. את היסודות של עוולת הרשלנות מול צוות רפואי, ואת התפקיד של חוות הדעת, הסברנו במאמר על רשלנות רפואית בחדר מיון ובטיפול נמרץ.

ולגבי זמנים: תביעת נזיקין מתיישנת ככלל אחרי שבע שנים, אבל אופן הספירה בתביעות רפואיות מורכב, ולכן כדאי לא לחכות עד הרגע האחרון[11].

 

שאלות ותשובות

חתמתי על טופס הסכמה לניתוח. עדיין אפשר לתבוע?

כן, ייתכן. טופס חתום הוא ראיה לכך שהייתה הסכמה, אבל בית המשפט העליון קבע שטופס סטנדרטי בלי הסבר מפורט לא ממלא את חובת הגילוי. השאלה היא אם הסיכון שהתממש הוסבר לכם באמת, בזמן ובאופן שאפשר היה להבין. בודקים את נוסח הטופס, את מועד החתימה ואת מה שנרשם ברשומה הרפואית.

הניתוח בוצע בלי שום טעות. מגיע לי פיצוי רק על חוסר ההסבר?

ייתכן שכן. פגיעה באוטונומיה, כלומר שלילת הזכות להחליט על הגוף שלכם על בסיס מידע מלא, היא ראש נזק עצמאי שהוכר בפרשת דעקה, וגובה הפיצוי בו עלה מאוד מאז. פיצוי גם על נזק הגוף דורש להוכיח שעם הסבר מלא לא הייתם מסכימים לניתוח.

האם הסכמה לכל טיפול רפואי חייבת להיות בכתב?

לא. לפי סעיף 14 לחוק זכויות החולה, הסכמה מדעת יכולה להיות בכתב, בעל פה או בהתנהגות. הסכמה בכתב, שכוללת את תמצית ההסבר, נדרשת רק לטיפולים שבתוספת הראשונה לחוק: ניתוחים (למעט כירורגיה זעירה), צינתורים, דיאליזה, הקרנות, הפריה חוץ-גופית וכימותרפיה.

קיבלתי הסבר רק בבוקר הניתוח. זה מספיק?

תלוי בנסיבות. החוק מחייב למסור את המידע בשלב מוקדם ככל האפשר, באופן שיאפשר בחירה מרצון. בניתוח מתוכנן, הסבר ראשון שניתן רק לפני הכניסה לחדר הניתוח, ובוודאי אחרי תרופות הרגעה, עלול שלא להיחשב הסכמה מדעת. אם ההסבר המלא ניתן קודם, והחתימה בבוקר רק אישרה אותו, המצב שונה.

 

איך עורך דין עוזר בתביעה על חוסר הסבר לפני ניתוח

תיקי הסכמה מדעת מוכרעים לעיתים קרובות בפרטים קטנים: שורה בטופס, רישום של שיחה במרפאה, שעת החתימה, או השאלה אם הייתה חלופה סבירה לניתוח. הנתבעים יציגו את הטופס החתום ויטענו שהמטופל היה מסכים בכל מקרה. התפקיד שלנו הוא לבדוק מה באמת נאמר, מתי ואיך, ולהציג לבית המשפט את ההחלטה שהמטופל היה מקבל אילו קיבל את המידע. כל מקרה נבחן לפי המסמכים ולפי חוות דעת של מומחה רפואי, ואי אפשר להבטיח מראש מה תהיה התוצאה.

במשרד בוים & תומא אנחנו מזמינים את התיק הרפואי המלא, בוחנים את טופס ההסכמה ואת הרשומות שקדמו לניתוח, ובודקים עם מומחה רפואי גם את ההסבר וגם את הניתוח עצמו. כך אפשר לדעת אם יש תביעה על פגיעה באוטונומיה, על נזק הגוף, או על שניהם.

המאמר עודכן לאחרונה: 18.11.2026 ומשקף את המצב המשפטי הנוכחי. המידע המובא הוא מידע כללי, אינו ייעוץ משפטי או רפואי, וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו ולפי חוות דעת של מומחה רפואי.

לא הסבירו לכם את הסיכון לפני הניתוח?

נבדוק את טופס ההסכמה, את הרשומות ואת ההסבר שקיבלתם, ונגיד לכם אם יש בסיס לתביעה. מידע נוסף על תביעות רשלנות רפואית. ייעוץ ראשוני ללא עלות: 077-231-1653.

 

מקורות שצוטטו במאמר (11)

 

מילון מושגים

הסכמה מדעת
הסכמה לטיפול רפואי שניתנה אחרי שהמטופל קיבל את המידע הדרוש לו להחלטה, לפי סעיף 13 לחוק זכויות החולה.
התוספת הראשונה
רשימת הטיפולים בחוק זכויות החולה שמחייבים הסכמה בכתב: ניתוחים (למעט כירורגיה זעירה), צינתורים, דיאליזה, הקרנות, הפריה חוץ-גופית וכימותרפיה.
מבחן המטופל הסביר
המבחן שקובע איזה מידע הרופא חייב למסור: מה שמטופל סביר במצבו של המטופל היה רוצה לדעת כדי להחליט.
פגיעה באוטונומיה
ראש נזק שהוכר בפרשת דעקה: פיצוי על שלילת הזכות של אדם להחליט על גופו, גם בלי קשר סיבתי לנזק גופני.
סיבתיות החלטה
התנאי לפיצוי על נזק הגוף בתביעת הסכמה מדעת: הוכחה שעם הסבר מלא המטופל לא היה מסכים לטיפול.
מצב חירום רפואי
סכנה מיידית לחיים או לנכות חמורה בלתי הפיכה בלי טיפול דחוף. רק בו מותר, בתנאים, לטפל בלי הסכמה מדעת.

מאמרים נוספים
אי ספיקת כליות זכויות

אי ספיקת כליות: המדריך המלא למיצוי זכויות רפואיות וכלכליות

פיצוי באובדן כושר עבודה לאנשים הסובלים מאי ספיקת כליות, כאשר אדם סובל מאי ספיקת כליות או כאשר הינו מטופל בדיאליזה, זכאי הוא על פי רוב לפיצוי חודשי מחברת הביטוח ו/או קרן הפנסיה.
כיום, למרבית אזרחי המדינה כיסוי ביטוחי במקרה של אובדן כושר עבודה או .

קרא עוד »
שני גברים בחליפות כהות על רקע לבן
משרד עו"ד בוים&תומא
מחובר/ת
למעבר מהיר לשיחת ווטאסאפ