גם כשאי אפשר להוכיח שסרטן לא היה מתפשט אילו אובחן בזמן, הדין בישראל מאפשר לקבל פיצוי על עצם הסיכוי שאבד. בית המשפט העליון הכיר כבר ב-1988 בכך שאובדן סיכויי החלמה הוא נזק בפני עצמו, ובשנת 2015 קבע שכאשר הסיכוי שאבד עולה על 50%, הפיצוי הוא מלא ולא חלקי. המשמעות המעשית גדולה: חולה שהאבחון שלו התעכב בחודשים ארוכים לא צריך להוכיח בוודאות שהעיכוב "גרם לסרטן" או למוות. מה שצריך להוכיח הוא שהייתה סטייה מהסטנדרט הרפואי, ושהעיכוב גרע מהסיכויים שלו. המדריך מסביר מתי אבחון מאוחר הוא רשלנות, איך מחושב הפיצוי, מה קורה כשהרשומה הרפואית חסרה, ולמה חוות דעת רפואית היא תנאי לכל תביעה.
עיקרי הדברים
- ✓ רשלנות באבחון – סטייה ממה שרופא סביר היה עושה: התעלמות מדגל אדום, אי-הפניה לבירור, או אי-מעקב אחרי תוצאה חריגה
- ✓ אובדן סיכויי החלמה – מתחת ל-50% מקבלים ככלל פיצוי יחסי לסיכוי שאבד; מעל 50% הפיצוי מלא (ע"א 3900/14)
- ✓ רשומה חסרה – תיעוד חסר עלול להעביר את נטל ההוכחה לגורם הרפואי (דוקטרינת הנזק הראייתי)
- ✓ שני צעדים ראשונים – לבקש את התיק הרפואי המלא (סעיף 18 לחוק זכויות החולה), ולקבל חוות דעת של מומחה רפואי
גוש שהוגדר "ציסטה": כך נראה אבחון מאוחר
לדוגמה, נניח שאישה בת 42 מגלה גוש בשד ופונה לרופאת המשפחה. הרופאה ממששת, אומרת שזו "כנראה ציסטה", ממליצה לחזור אם יהיה שינוי, ולא מפנה לבדיקת הדמיה. כעבור 14 חודשים הגוש גדל, האישה חוזרת, נשלחת לבירור, ומתברר שמדובר בגידול ממאיר שכבר התפשט לבלוטות הלימפה. במקום ניתוח וטיפול מוגבל, היא עומדת מול טיפול כימי, ניתוח נרחב יותר ופרוגנוזה פחות טובה.
במקרה כזה עולות שלוש שאלות נפרדות, וכל אחת מהן נבחנת בנפרד בבית המשפט. הראשונה: האם התנהלות הרופאה סטתה מהסטנדרט הרפואי הסביר? השנייה: מה היה קורה אילו האבחון היה נעשה בזמן? והשלישית: איך מתרגמים את ההפרש הזה לכסף? רוב התיקים של אבחון מאוחר לא מוכרעים בשאלה הראשונה, אלא בשנייה.
חשוב לומר כבר בהתחלה: לא כל אבחון מאוחר הוא רשלנות. יש גידולים שקשה מאוד לזהות בשלב מוקדם, יש תסמינים כלליים שמתאימים לעשרות מצבים שגרתיים, ויש מקרים שבהם הבירור נעשה כמו שצריך והבדיקה פשוט לא הראתה את הגידול. השאלה המשפטית אינה אם הסרטן היה יכול להתגלות קודם, אלא אם רופא סביר, באותן נסיבות ועם אותו מידע, היה מגלה אותו קודם.
מתי אבחון מאוחר הוא רשלנות
הבסיס הוא סעיף 35 לפקודת הנזיקין: בעל מקצוע מתרשל כשהוא לא משתמש במיומנות, או לא נוקט מידת זהירות, שבעל מקצוע סביר ונבון באותו תחום היה משתמש בה באותן נסיבות[1]. את העקרונות הכלליים של עוולת הרשלנות בטיפול רפואי, כולל חובת הזהירות והכלל של "הדבר מעיד על עצמו", הסברנו במאמר על רשלנות רפואית בחדר מיון ובטיפול נמרץ. כאן נתמקד במה שמיוחד לאבחון של סרטן.
רשלנות באבחון נבחנת לפי מה שרופא סביר היה עושה עם המידע שהיה מונח לפניו באותו רגע, ולא לפי מה שידוע היום, אחרי שהגידול התגלה. בתי המשפט נזהרים מ"חוכמה שבדיעבד". ובכל זאת, בתיקי סרטן חוזרים שוב ושוב כמה דפוסים שבהם נמצאה סטייה מהסטנדרט:
- התעלמות מדגל אדום. תסמין שמחייב בירור, כמו גוש נמוש, דימום בלתי מוסבר, ירידה חדה במשקל או אנמיה ללא הסבר, מקבל הסבר מרגיע בלי בדיקה שתשלול גידול.
- אי-הפניה לבירור. הרופא חושד, אבל לא מפנה להדמיה, לביופסיה או לרופא מומחה, או מפנה בלי דחיפות כשהמצב מחייב דחיפות.
- פענוח שגוי. ממצא שנראה בצילום, ב-CT או בבדיקה פתולוגית ולא דווח, או דווח כתקין.
- אי-מעקב אחרי תוצאה חריגה. הבדיקה בוצעה, התוצאה הייתה חריגה, אבל איש לא עדכן את המטופל ולא קבע המשך בירור. כשל כזה נפוץ במיוחד כשהבדיקה מוזמנת במרפאה אחת והתשובה מגיעה למקום אחר.
- הסתמכות על בדיקת סקר. בדיקת סקר שגרתית מיועדת לאנשים בלי תסמינים. מי שיש לו תסמין צריך בירור, ותוצאה תקינה של סקר שנעשה לפני חודשים לא תמיד מספיקה כדי לשלול אותו.
במקרה של האישה מהדוגמה, השאלה תהיה אם רופא משפחה סביר, מול גוש בשד של אישה בת 42, היה מסתפק במישוש או מפנה לבירור הדמייתי. את התשובה לשאלה הזו לא נותן עורך הדין ולא בית המשפט על דעת עצמו, אלא מומחה רפואי בחוות דעת.
⚠️ שימו לב: "הרופא אמר שזה כלום" אינו סוף הסיפור
אנשים רבים לא שוקלים תביעה, כי הם זוכרים שהרופא הרגיע אותם, ושהם עצמם "לא התעקשו". אבל האחריות לבירור מוטלת על הגורם הרפואי, לא על המטופל. גם אם הוחמצו כמה הזדמנויות, אצל כמה רופאים, כל אחת מהן נבחנת בנפרד. מצד שני, אם הרופא כן הפנה לבדיקה והמטופל לא הלך אליה, זה ייבחן כאשם תורם ועלול להפחית את הפיצוי. לכן כדאי לשחזר מוקדם, לפי המסמכים, מה נאמר ומה הוצע בכל ביקור.
הקשר הסיבתי: מה היה משתנה אילו האבחון היה בזמן
גם כשהוכחה סטייה מהסטנדרט, התביעה לא תצליח בלי קשר סיבתי. כאן המצב באבחון מאוחר של סרטן מורכב במיוחד, כי הגידול עצמו לא נגרם מהרופא. המטופל היה חולה בכל מקרה. מה שהרשלנות יכולה לגרום הוא ההפרש: בין המחלה כפי שהייתה מתגלה בזמן, לבין המחלה כפי שהתגלתה בפועל.
ההפרש הזה יכול להתבטא בכמה דרכים. הראשונה היא שלב המחלה: גידול שהתגלה כשהוא מקומי, מול גידול שהתפשט לבלוטות או לאיברים אחרים. השנייה היא הטיפול: ניתוח חלקי במקום כריתה מלאה, או טיפול מקומי במקום טיפול כימי, עם כל תופעות הלוואי. השלישית, והקשה מכולן, היא הסיכוי לשרוד או להחלים. לכל אחת מהן נדרשת הערכה רפואית של "מה היה אילו", שמבוססת על גודל הגידול, קצב הגדילה הצפוי ונתונים סטטיסטיים מהספרות הרפואית.
בעולם אידיאלי, המומחה היה אומר בוודאות שאילו הגידול התגלה בזמן, המטופלת הייתה מחלימה. בפועל, הוא אומר משהו כמו: "בשלב שבו הגידול היה מתגלה, סיכויי ההחלמה היו כ-80%; בשלב שבו התגלה, הם כ-45%". כאן נכנסת הדוקטרינה של אובדן סיכויי החלמה.
אובדן סיכויי החלמה: מה קבע בית המשפט העליון
הכלל הרגיל בדיני הנזיקין הוא "הכל או לא כלום": מי שמוכיח קשר סיבתי ביותר מ-50% מקבל פיצוי מלא, ומי שלא, לא מקבל דבר. בתיקים של אבחון מאוחר, הכלל הזה עלול להוביל לתוצאה קשה. אם סיכויי ההחלמה של מטופל היו מלכתחילה פחות מ-50%, הוא לעולם לא יוכל להוכיח שהיה מחלים אלמלא הרשלנות, גם אם העיכוב הוריד את סיכוייו באופן דרמטי.
ההלכה הוותיקה: הסיכוי עצמו שווה כסף
בעניין פאתח (1988) הכיר בית המשפט העליון בפיצוי על הפגיעה בסיכויי ההחלמה. באותו מקרה נפגע עצב הפנים של מטופל במהלך ניתוח באוזן, והנזק התגלה ותוקן באיחור[5]. מאז, כשמומחה קובע שהרשלנות גרעה מהסיכויים להחלים, בתי המשפט פוסקים ככלל פיצוי יחסי, לפי שיעור הסיכוי שאבד. נניח שנקבע שהעיכוב גרע 30% מסיכויי ההחלמה: הפיצוי יהיה בדרך כלל כ-30% מהפיצוי שהיה נפסק על הנזק המלא.
בשנת 2010, בדיון הנוסף בעניין מלול, קבע בית המשפט העליון שאין לסטות מכלל מאזן ההסתברויות ולפסוק "אחריות יחסית" במקרה בודד, למעט מצבים חריגים של "הטיה נשנית"[6]. עניין מלול עסק בשאלה אחרת, של סיבתיות עמומה בנזק שכבר התממש, ונוצר מתח בינו לבין הלכת פאתח. בפועל, בתי המשפט המשיכו לפסוק פיצוי על אובדן סיכויי החלמה בתיקי רשלנות רפואית, והעליון עצמו תיאר זאת כ"אחריות יחסית בתחפושת", שכן בסופו של דבר הנזק הוא אי-ההחלמה[9].
ההלכה העדכנית: מעל 50% מקבלים פיצוי מלא
בדצמבר 2015, בע"א 3900/14, דן בית המשפט העליון בתביעה של מטופלת שעברה ניתוחים להסרת גידול סרטני בבלוטת התריס, ובמהלכם נפגעו כל בלוטות יותרת התריס שלה. בית המשפט המחוזי קבע שהמנתח התרשל, שהרשלנות גרמה לאובדן של 50% מסיכויי ההחלמה, ופסק לה מחצית מהנזק[7]. העליון קבע שהיא הוכיחה סיכויים שאבדו בשיעור של יותר מ-50%, ושבמצב כזה הפיצוי צריך להיות מלא. כשהסיכוי שאבד עולה על 50%, הפיצוי מלא; כשהוא נמוך מ-50%, הפיצוי ככלל יחסי לשיעור הסיכוי שאבד. בקשה של בית החולים לדיון נוסף בהלכה הזו נדחתה בשנת 2016 (דנ"א 595/16).
יש עדיין שאלות פתוחות. אחת מהן היא אם מגיע פיצוי גם על אובדן של סיכוי קטן מאוד, כמה אחוזים בודדים. בעניין 3900/14 שניים מהשופטים ציינו במפורש שאינם נדרשים להכריע בכך. שאלה אחרת היא כיצד מודדים את "הסיכוי שאבד": כהפרש בנקודות אחוז, או כחלק יחסי מהסיכוי המקורי. כאן המחלוקת בין המומחים מטעם הצדדים יכולה להכריע את גובה הפיצוי.
כשהרשומה הרפואית חסרה: נזק ראייתי
בתיקי אבחון מאוחר, כמעט הכל תלוי בשאלה מה נרשם בביקורים הראשונים: מה התלונה, מה נבדק, מה נמצא, ומה הומלץ. חוק זכויות החולה מחייב את המטפל לתעד את מהלך הטיפול ברשומה רפואית, כולל אבחון המצב והוראות הטיפול, ומטיל על המטפל ועל מנהל המוסד את האחריות לניהול השוטף והעדכני של הרשומה ולשמירתה (סעיף 17)[2].
מה קורה כשהרישום חסר? נניח שבביקור הראשון של האישה מהדוגמה נכתב רק "גוש בשד, ככל הנראה ציסטה", בלי תיאור של גודל, מיקום או תוצאות המישוש, ובלי המלצה מתועדת. במצב כזה קשה מאוד לשחזר אם הגוש נראה חשוד כבר אז. הפסיקה פיתחה לשם כך את דוקטרינת הנזק הראייתי: כשהגורם הרפואי לא תיעד כפי שהיה חייב, ובשל כך נמנעה מהמטופל היכולת להוכיח את טענתו, נטל ההוכחה עלול לעבור אל הגורם הרפואי. בית המשפט העליון הדגיש את חשיבות התיעוד בזמן אמת, וקבע שפגם ברישום יכול להיות בעצמו בסיס למסקנה של רשלנות[8].
זה לא אוטומטי. בית המשפט בוחן אם החוסר מהותי, אם הוא נוגע לשאלה השנויה במחלוקת, ואם אפשר להשלים את התמונה מראיות אחרות. אבל בתיקים שבהם התביעה נשענת על מה שנאמר בחדר הרופא, רשומה דלה יכולה להפוך מחולשה של התובע לחולשה של הנתבע. חשוב גם להבחין בין נזק ראייתי לבין סעיף 41 לפקודת הנזיקין ("הדבר מעיד על עצמו"), שיש לו תנאים משלו ואינו עוסק ברשומה חסרה[1].
הצעד הראשון: לקבל את התיק הרפואי המלא
לפני שמישהו יכול לומר אם הייתה רשלנות, צריך לראות את המסמכים. סעיף 18(א) לחוק זכויות החולה קובע שמטופל זכאי לקבל מהמטפל או מהמוסד הרפואי מידע רפואי מהרשומה הרפואית שמתייחסת אליו, כולל העתק[2]. החריג היחיד הוא מצב שבו המטפל סבור שהמידע עלול לגרום נזק חמור לבריאות המטופל או לסכן את חייו, ואז הוא חייב להודיע על כך מיד לוועדת האתיקה, שרשאית לאשר, לבטל או לשנות את ההחלטה.
בתיקי סרטן, התיק נמצא בדרך כלל בכמה מקומות: בקופת החולים (רופא המשפחה, מרפאות יועצים), במכוני ההדמיה, במעבדות, ובבית החולים שבו האבחנה נקבעה לבסוף. כדאי לבקש מכל אחד מהם בנפרד, ולבקש במפורש את הרשומה המלאה, לא רק את "סיכום המחלה".
✅ רשימת בדיקה: מה לבקש כשמזמינים את התיק הרפואי
- רישומי כל הביקורים אצל רופא המשפחה והרופאים המומחים, מהתלונה הראשונה ועד האבחנה
- הפניות שנכתבו לבדיקות, כולל הפניות שלא מומשו, ותאריכי התורים
- פענוחי ההדמיה המלאים, ולא רק סיכום, וגם את הדיסק עם התמונות עצמן
- תוצאות מעבדה ופתולוגיה, כולל בדיקות שתוצאתן סומנה כחריגה
- תיעוד פניות טלפוניות, מסרונים ועדכונים שנשלחו אליכם על תוצאות
- רשימה של כל המסמכים שהתקבלו, ומתי, כדי לזהות חוסרים
חוות דעת רפואית: בלעדיה אין תביעה
תביעת רשלנות רפואית אינה יכולה להתבסס על תחושה, וגם לא על דעה של רופא שאמר בעל פה ש"זה היה צריך להתגלות מזמן". תקנה 87(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת שבעל דין שרוצה להוכיח עניין שברפואה יצרף לכתב הטענות שלו חוות דעת של מומחה בתחום מומחיותו[3]. מי שלא צירף חוות דעת רפואית ולא קיבל פטור מבית המשפט, לא יוכל ככלל להוכיח את העניין הרפואי בתביעה שלו. בית המשפט רשאי לפטור מכך או לדחות את מועד ההגשה, אבל את הבקשה יש להגיש לכל המאוחר עם כתב התביעה.
בתיק של אבחון מאוחר, חוות הדעת צריכה לענות על שלוש שאלות: מה היה הסטנדרט הסביר באותו מועד, האם הוא הופר, ומה היו הסיכויים במועד שבו האבחון היה צריך להיעשות לעומת המועד שבו נעשה בפועל. לעיתים נדרשים שני מומחים: אחד מתחום הרופא המטפל (רפואת משפחה, גינקולוגיה, דימות), ואחד מתחום האונקולוגיה, שמעריך את התפתחות המחלה והפרוגנוזה. בתי החולים וקופות החולים מגישים חוות דעת נגדיות, ולעיתים בית המשפט ממנה מומחה מטעמו.
בצד הנזק, הפיצוי כולל ראשי נזק מוכרים: כאב וסבל, הוצאות טיפול וסיעוד, עזרת הזולת, ופגיעה בכושר ההשתכרות של מי שלא יכול לחזור לעבודה כבעבר. במקרה של פטירה, התביעה מוגשת בידי העיזבון והתלויים. במקביל לתביעה, כדאי לבדוק גם זכויות שאינן תלויות באשמה, כמו תביעה בביטוח מחלות קשות, אם קיימת פוליסה כזו.
ולגבי לוח הזמנים: תביעת נזיקין מתיישנת ככלל בתוך 7 שנים, אבל לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כשהעובדות שמקימות את העילה נעלמו מהנפגע מסיבות שלא היו תלויות בו, המניין מתחיל ביום שבו נודעו לו[4].
שאלות ותשובות
הסרטן היה מתגלה בכל מקרה. אפשר בכל זאת לקבל פיצוי על האבחון המאוחר?
כן, אם מוכח שהעיכוב נבע מסטייה מהסטנדרט הרפואי ושהוא גרע מסיכויי ההחלמה או החמיר את הטיפול. לפי הפסיקה, על אובדן סיכויי החלמה נמוך מ-50% נפסק ככלל פיצוי יחסי, ועל אובדן של יותר מ-50% פיצוי מלא. הכל נקבע לפי חוות דעת רפואית.
כמה זמן של עיכוב באבחון נחשב רשלנות?
אין מספר קבוע. השאלה היא אם רופא סביר, עם אותו מידע, היה מפנה לבירור מוקדם יותר, והאם העיכוב שינה משהו במחלה או בטיפול. בגידול שגדל מהר, גם עיכוב של שבועות יכול להיות משמעותי, ובגידול איטי גם עיכוב של חודשים עשוי שלא לשנות את התמונה.
בית החולים או הקופה לא מוסרים לי את התיק הרפואי. מה עושים?
לפי סעיף 18 לחוק זכויות החולה, מטופל זכאי לקבל מידע מהרשומה הרפואית שלו, כולל העתק. מסירה יכולה להימנע רק אם המידע עלול לגרום נזק חמור לבריאות, ואז ההחלטה מועברת לוועדת האתיקה. כדאי להגיש בקשה בכתב, לשמור העתק, ולבקש את הרשומה המלאה.
אפשר להגיש תביעה בלי חוות דעת רפואית?
ככלל לא. לפי תקנה 87 לתקנות סדר הדין האזרחי, מי שרוצה להוכיח עניין רפואי צריך לצרף לכתב התביעה חוות דעת של מומחה. בית המשפט יכול לפטור מכך או לדחות את המועד רק במקרים מוצדקים, ואת הבקשה יש להגיש עם כתב התביעה.
איך עורך דין עוזר בתיק של אבחון מאוחר
בתיק של אבחון מאוחר, השלב החשוב ביותר מגיע לפני כתב התביעה: איסוף התיק המלא מכל הגורמים, בניית ציר זמן מדויק של כל ביקור, בדיקה ותוצאה, ואיתור הנקודה שבה הבירור היה צריך להתחיל. רק אחרי זה אפשר לפנות למומחה הנכון עם השאלות הנכונות. כל מקרה רפואי שונה, ואי אפשר לדעת מראש מה תקבע חוות הדעת, ולכן גם אין הבטחות לתוצאה.
במשרד בוים & תומא אנחנו בוחנים תיקי רשלנות רפואית מהמסמך הראשון: מזמינים את הרשומות, מזהים חוסרים בתיעוד, ומלווים את הפנייה למומחים הרפואיים. כשיש בסיס לתביעה, אנחנו מנהלים אותה מול בית החולים, הקופה או הרופא, כולל הוויכוח על שיעור הסיכויים שאבדו, שבו נקבע במידה רבה גובה הפיצוי.
המאמר עודכן לאחרונה: 18.11.2026 ומשקף את המצב המשפטי הנוכחי. המידע המובא הוא מידע כללי, אינו ייעוץ משפטי או רפואי, וכל מקרה נבחן לפי חוות דעת של מומחה רפואי.
האבחון התעכב? כדאי לבדוק מה עוד אפשר לעשות
נעבור על התיק הרפואי, נבנה את ציר הזמן ונבדוק אם יש בסיס לחוות דעת. מידע נוסף על תביעות רשלנות רפואית. ייעוץ ראשוני ללא עלות: 077-231-1653.
מקורות שצוטטו במאמר (9)
- [1] פקודת הנזיקין [נוסח חדש], סעיפים 35 ו-41 – ויקיטקסט, נוסח החוק
- [2] חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, סעיפים 17 ו-18 – ויקיטקסט, נוסח החוק
- [3] תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, תקנות 87 ו-93 – ויקיטקסט, נוסח התקנות
- [4] חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, סעיפים 5 ו-8 – ויקיטקסט, נוסח החוק
- [5] ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח, פ"ד מב(3) 312 (1988) – בית המשפט העליון
- [6] דנ"א 4693/05 בית החולים כרמל חיפה נ' מלול, פ"ד סד(1) 533 (29.8.2010) – בית המשפט העליון
- [7] ע"א 3900/14 ל.ד. נ' המרכז הרפואי הלל יפה (2.12.2015) – בית המשפט העליון, באתר פסקדין; ובקשה לדיון נוסף שנדחתה: דנ"א 595/16 (14.3.2016)
- [8] ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001) – בית המשפט העליון
- [9] ע"א 10399/08 פרוטס נ' צ'ירגייב (4.4.2011) – בית המשפט העליון
מילון מושגים
אבחנה של מחלה במועד מאוחר מהמועד שבו רופא סביר היה מגיע אליה. הוא רשלני רק כשנבע מסטייה מהסטנדרט הרפואי.
נזק שמוכר בפסיקה, שבו הרשלנות גרעה מהסיכוי של המטופל להחלים או לשרוד, גם אם אי אפשר להוכיח שהיה מחלים בוודאות.
פיצוי בשיעור חלקי מהנזק המלא, לפי ההסתברות שהרשלנות היא שגרמה לו. בפסיקה: כשהסיכוי שאבד נמוך מ-50%.
מצב שבו התנהלות הנתבע, למשל תיעוד רפואי חסר, מנעה מהתובע להוכיח את טענתו. עשוי להעביר את נטל ההוכחה לנתבע.
התיעוד של מהלך הטיפול, שהמטפל חייב לנהל לפי סעיף 17 לחוק זכויות החולה. המטופל זכאי לקבל ממנה העתק לפי סעיף 18.
מסמך של רופא מומחה שמצורף לכתב התביעה וקובע אם הייתה סטייה מהסטנדרט, מה היה הקשר לנזק ומה היקפו.

