הולך רגל שנפגע מרכב: הזכויות והפיצוי

תוכן עניינים

"חציתי באדום, אז לא מגיע לי כלום" הוא אחד המשפטים שהולכי רגל אומרים הכי הרבה אחרי שנפגעו מרכב, והוא כמעט תמיד לא נכון. חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לא שואל מי אשם: הולך רגל שנפגע מרכב זכאי לפיצוי מלא על נזקי הגוף, גם אם חצה שלא במעבר חציה, גם אם לא הסתכל לצדדים וגם אם קיבל דוח. המאמר מסביר מתי בכל זאת אין פיצוי, את מי תובעים כשמעורבים רכב אחד או כמה, מה הדין כשהפגיעה הייתה מרכב חונה, מדלת שנפתחה או בחניון, מה חשוב לדעת כשהנפגע הוא ילד, מה עושים בזירה ובימים שאחריה, ואיך מקבלים כסף עוד לפני שהתביעה מסתיימת.

עיקרי הדברים

  • ✓ בלי אשם תורם – הולך רגל מקבל פיצוי מלא גם כשהוא עצמו גרם לתאונה (סעיף 2 לחוק)
  • ✓ החריג המרכזי – מי שגרם לתאונה במתכוון אינו זכאי, אבל התלויים בו כן
  • ✓ כמה רכבים – כל הנהגים המעורבים חייבים כלפי הולך הרגל יחד ולחוד, ומתחלקים ביניהם בחלקים שווים
  • ✓ תשלום תכוף – מבטח הרכב הפוגע צריך לשלם הוצאות ודמי מחיה בתוך 60 ימים מדרישה בכתב

 

גם כשהולך הרגל אשם: למה החוק לא בודק מי חצה באדום

נניח שאישה בת 74 יוצאת מהמכולת וממהרת לאוטובוס שעומד בתחנה בצד השני של הרחוב. מעבר החציה נמצא כשלושים מטרים משם, והיא מחליטה לחצות ישר, בין שתי מכוניות חונות. רכב שנוסע במהירות סבירה לא מספיק לבלום ופוגע בה. היא מפונה לבית החולים עם שבר בירך, עוברת ניתוח ונשארת באשפוז ובשיקום כמה שבועות. בני המשפחה בטוחים שאין טעם לפנות לאיש: היא חצתה במקום אסור, הנהג לא עשה שום דבר רע, ושוטר אפילו רשם לה הערה בתיק.

במקרה כזה הם טועים. סעיף 2(א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע שהמשתמש ברכב מנועי חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה הרכב מעורב, וסעיף 2(ג) מוסיף שהאחריות "מוחלטת ומלאה", ואין נפקא מינה אם היה אשם מצד הנוהג ואם היה "אשם או אשם תורם של אחרים"[1]. המשמעות להולכי רגל ברורה: הפיצוי לא מופחת בגלל שהולך הרגל חצה באדום, חצה שלא במעבר החציה או לא הסתכל לצדדים.

זה לא אומר שמותר לחצות איפה שרוצים. תקנה 110 לתקנות התעבורה מחייבת הולך רגל לחצות רק אחרי שבדק שאפשר לעשות זאת בבטחה, ואם יש בקרבת מקום מעבר חציה, גשר או מנהרה, לחצות רק בהם[2]. מי שמפר את התקנה עלול לקבל קנס. אבל השאלה התעבורתית והשאלה של הפיצוי הן שתי שאלות נפרדות. בתביעת נזיקין רגילה, כמו נפילה במדרכה שבורה, בית המשפט היה בוחן אם הנפגע התרשל ומפחית את הפיצוי לפי מידת האשמה שלו. בתאונת דרכים המחוקק החליט שזה לא רלוונטי, ושהחשבון יעבור לביטוח החובה של הרכב, שנועד בדיוק לזה.

המשמעות המעשית לאישה מהדוגמה: היא תובעת את ביטוח החובה של הרכב שפגע בה, והמבטח לא יכול לטעון שהיא "אשמה בחלק מהתאונה". גם העובדה שהנהג לא עבר שום עבירה לא משנה. את גובה הפיצוי יקבעו הנזקים עצמם: הוצאות רפואיות, עזרה וסיעוד בתקופת השיקום, ואם נשארה נכות, גם כאב וסבל לפי הנוסחה שבתקנות.

 

מתי בכל זאת אין פיצוי: סעיף 7 והגרימה במתכוון

סעיף 7 לחוק מונה שש קבוצות של נפגעים שאינם זכאים לפיצוי[1]. רובן לא רלוונטיות להולכי רגל בכלל: הן עוסקות במי שנהג בלי רישיון, בלי ביטוח, ברכב גנוב, או בבעל רכב שהתיר לאחר לנהוג בלי ביטוח. הולך רגל לא נהג ברכב, ולכן החריגים האלה לא חלים עליו. אם הנהג שפגע בו נהג בלי רישיון או בלי ביטוח, זו בעיה של הנהג, לא של הנפגע, ולעיתים היא רק משנה את הכתובת לתביעה.

החריג שכן רלוונטי להולך רגל הוא הראשון: "מי שגרם לתאונה במתכוון". המקרה המובהק הוא אדם שקפץ במכוון מול רכב נוסע כדי לפגוע בעצמו. כאן החוק שולל את הפיצוי מהנפגע עצמו. חשוב להבין כמה החריג הזה צר. המילה בחוק היא "במתכוון", לא "ברשלנות" ולא "בחוסר זהירות". הולך רגל שרץ לכביש בלי להסתכל, שדיבר בטלפון בזמן החציה או שחצה כביש מהיר, אולי פעל בצורה מסוכנת, אבל לא גרם לתאונה במתכוון. מבטח שטוען שהנפגע התכוון לפגוע בעצמו צריך להוכיח זאת, וקביעה כזו לא נעשית על סמך חשד או השערה.

וגם כשהחריג חל, הוא לא סוגר את הדלת לגמרי. סעיף 7ב קובע שהתלויים בנפגע זכאים לתבוע פיצויים לפי החוק גם אם הנפגע עצמו לא היה זכאי לפי סעיף 7[1]. כלומר, אם אדם נהרג אחרי שקפץ מול רכב, בני הזוג והילדים שהיו תלויים בו עשויים עדיין לקבל פיצוי על אובדן התמיכה.

מצב אחר, שנראה דומה אבל שונה מאוד, הוא נהג שפגע בהולך רגל בכוונה. כאן החריג לא נמצא בסעיף 7 אלא בהגדרה עצמה: לפי סעיף 1, לא רואים כתאונת דרכים מאורע שנגרם ממעשה שנעשה במתכוון כדי לפגוע בגופו של אותו אדם, כשהנזק נגרם מהמעשה עצמו. במצב כזה הנפגע אינו מאבד את זכותו לפיצוי, אבל המסלול משתנה: מאחר שאין כאן תאונת דרכים, הוא תובע את מי שפגע בו לפי פקודת הנזיקין, וסעיף 8(ג) לחוק שומר על תביעה כזו למי שאין לו עילה לפי חוק הפיצויים. תיקים כאלה מורכבים יותר, כי צריך להוכיח את הכוונה, ולבדוק מי עוד יכול לשאת בחבות.

ומקרה גבולי שכדאי להכיר: הולך רגל שנפגע מאופניים חשמליים או מקורקינט חשמלי אינו זכאי לפיצוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כי לפי ההלכה אלה אינם "רכב מנועי", והוא צריך לתבוע את הרוכב בעילת רשלנות.

 

את מי תובעים: ביטוח החובה של הרכב שפגע

לנהג ולנוסע יש כתובת טבעית: ביטוח החובה של הרכב שבו הם נסעו. להולך רגל אין רכב משלו בתאונה, ולכן הכתובת שלו היא ביטוח החובה של הרכב שפגע בו. לא משנה אם להולך הרגל יש מכונית פרטית עם ביטוח חובה משלו, וגם לא משנה של מי הרכב הפוגע: לפי סעיף 2(ב), כשהשימוש ברכב נעשה בהיתר של הבעלים, האחריות חלה גם על מי שהתיר את השימוש[1], ובפועל המבטח של הרכב משלם.

לכן הפרט החשוב ביותר שהולך רגל צריך הוא מספר הרישוי של הרכב, ואם אפשר, גם שם חברת הביטוח ומספר הפוליסה. לפי תקנה 144 לתקנות התעבורה, נהג שמעורב בתאונה שבה נפגע אדם חייב לעצור, להגיש עזרה, להזעיק שירותי הצלה ולהודיע למשטרה. הוא גם חייב למסור לנפגע, לשוטר או למי שהיה עם הנפגע את שמו, מענו, מספר רישיון הנהיגה, מספר הרכב ושם הבעלים, ולהציג לפי דרישה את תעודת הביטוח[2]. בנוסף, סעיף 17 לפקודת ביטוח רכב מנועי מחייב מי שנתבע להודיע, לפי דרישה, אם הוא מבוטח ולמסור את פרטי הפוליסה, ומי שמסרב בלי הצדק סביר עובר עבירה[3].

אם הנהג ברח מהמקום ולא אותר, או שהתברר שלרכב אין ביטוח חובה בתוקף, התביעה מוגשת לקרנית, הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, לפי סעיף 12 לחוק, ואותם כללים של אחריות מוחלטת חלים גם שם.

 

כשמעורבים כמה רכבים: אחריות יחד ולחוד וחלוקה ביניהם

הרבה תאונות של הולכי רגל אינן "רכב אחד פגע באדם אחד". רכב פוגע ברכב אחר בצומת, והשני נהדף אל המדרכה. רכב שבולם בחדות נפגע מאחור ונדחף אל מעבר החציה. או שהולך רגל נפגע מרכב אחד, נזרק לנתיב הסמוך ונפגע שוב מרכב שני. במצבים האלה נכנס לתמונה סעיף 3(ב) לחוק.

הסעיף קובע שכשאדם נפגע מחוץ לכלי הרכב בתאונה שבה היו מעורבים כמה רכבים, "יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד", ובינם לבין עצמם הם נושאים בנטל בחלקים שווים[1]. "יחד ולחוד" פירושו שהולך הרגל יכול לתבוע את מלוא הפיצוי מכל אחד מהמבטחים, או מכולם יחד, והוא לא צריך לחכות שהם יסכמו ביניהם מי ישלם כמה. הולך הרגל לא צריך להוכיח איזה רכב גרם לאיזו פגיעה, וגם לא איזה נהג אשם יותר. החלוקה בין המבטחים היא עניין שלהם, וסעיף 9(ג) שומר על זכות החזרה של המעורבים זה כלפי זה.

לצורך החלוקה ביניהם, החוק קובע מבחן פשוט: רכב נחשב "מעורב" אם בזמן התאונה היה מגע בינו לבין רכב אחר או בינו לבין הנפגע. בדוגמה של שרשרת, שבה רכב א' פגע ברכב ב' ורכב ב' פגע בהולך הרגל, שני הרכבים מעורבים, כי היה ביניהם מגע, ושני המבטחים יתחלקו בפיצוי חצי-חצי. ואם נהג שלישי שעבר במקום ולא נגע באיש? הוא בדרך כלל לא מעורב לצורך החלוקה, גם אם תרם לבלבול.

שאלה קרובה מתעוררת כשאדם יורד מאוטובוס או ממונית ונפגע מרכב שעובר לידו. במצב כזה הוא נחשב, כלפי הרכב החולף, הולך רגל לכל דבר, ואת נזקיו הוא תובע מביטוח החובה של הרכב שפגע בו. בעניין כזה נקבע ברע"א 9136/17 שהנפגע נפגע מהרכב החולף ולא בגלל הירידה מהאוטובוס.

⚠️ עצור – "לא היה מגע" היא הטענה שכדאי להתכונן אליה

בתאונות של הולכי רגל, הוויכוח מול המבטח הוא לרוב לא על האשמה, אלא על השאלה אם הרכב בכלל פגע. הולכת רגל שנבהלה מרכב שהתקרב, קפצה לאחור ונפלה, או אדם שהרגיש "מכה קלה" והמשיך הביתה, עלולים לשמוע אחר כך שאין הוכחה שהרכב היה מעורב. מה שמכריע במקרים כאלה הוא התיעוד מהשעות הראשונות: הודעה למשטרה, דיווח למד"א או לחדר המיון ש"נפגעתי מרכב", עדים, וצילומי מצלמות אבטחה, שנמחקים בדרך כלל אחרי ימים ספורים. מי שאומר בחדר המיון "מעדתי ברחוב" במקום "רכב פגע בי" ייאלץ אחר כך להסביר את הפער.

 

רכב חונה, דלת שנפתחת ורכב בחניון: מתי זו "תאונת דרכים"

האחריות המוחלטת חלה רק כשהפגיעה היא "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק: מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף "עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". ההגדרה של "שימוש" כוללת נסיעה, כניסה לרכב וירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו וגרירתו, וגם הידרדרות של רכב, והתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מהמטען שלו, אפילו מרכב עומד או חונה. מנגד, היא מוציאה במפורש טעינה ופריקה של מטען כשהרכב עומד[1]. כך זה נראה במצבים הנפוצים אצל הולכי רגל:

דלת שנפתחת מול הולך רגל

נהג או נוסע שפותחים דלת כדי לרדת מהרכב, ופוגעים בהולך רגל שעובר על המדרכה, נמצאים בשלב "הירידה מהרכב", שהוא שימוש מוכר. בית המשפט העליון קבע שני מבחנים לכניסה ולירידה: מבחן טכני, שבודק אם הפגיעה הייתה בתוך "מתחם השימוש ברכב" שמתחיל במגע בין האדם לרכב ונגמר כשהוא עומד יציב על הקרקע מחוצה לו, ו"המתחם כולל אף את פתיחת דלת הרכב וסגירתה"; ומבחן מהותי, שבודק אם הפעולה חיונית לירידה עצמה והיא חלק טבעי ממנה[4][5]. לכן דלת שנפתחה כדי לצאת מהרכב ופגעה בעובר אורח היא, בדרך כלל, תאונת דרכים, והולך הרגל תובע את ביטוח החובה של אותו רכב. תקנה 80 לתקנות התעבורה גם אוסרת לפתוח דלת בלי לנקוט את כל אמצעי הזהירות כלפי עוברי דרך[2], אבל כאמור, בפלת"ד האשמה לא נדרשת. המצב שונה כשהדלת נפתחה לצורך אחר, למשל כדי להוציא תיק מהמושב האחורי של רכב שחונה כבר זמן רב. בית המשפט העליון קבע שהוצאת מטען אישי מהרכב אינה חלק מ"הירידה", ובמקרה כזה ייתכן שהפגיעה לא תיחשב תאונת דרכים.

רכב חונה

רכב שחונה כחוק, ומנועו כבוי, אינו "בשימוש". הולך רגל שנתקל בו ונפצע לא נפגע, בדרך כלל, בתאונת דרכים. אבל יש שלושה חריגים חשובים. הראשון: לפי ההגדרה, מאורע "שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" נחשב תאונת דרכים, ולכן הלשון של החוק מכסה גם מצב שבו אדם נפגע מרכב שחנה באיסור, למשל על המדרכה. השני: רכב חונה שהידרדר, כי לא נבלם כראוי או כי בלם היד שוחרר. השלישי: חלק מהרכב או מהמטען שלו שנפל על הולך רגל, למשל מראה, חלק מגג או ארגז שלא נקשר. בשני המקרים האחרונים מדובר בשימוש ברכב גם כשהוא עומד. לעומת זאת, הולך רגל שנפגע מארגז שנפל בזמן שפרקו אותו ממשאית עומדת, נפגע בפריקה, שהחוק מוציא מההגדרה, ותביעתו תהיה לפי דיני הנזיקין הרגילים.

רכב בחניון

ההגדרה בחוק לא דורשת שהתאונה תהיה בכביש ציבורי. היא דורשת שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. רכב שנוסע לאחור בחניון של קניון ופוגע באישה שהולכת לכיוון המעלית, או רכב שנכנס לחניה ופוגע במי שעומד לידה, נמצא בשימוש מסוג "נסיעה" או "החנייה". לכן הולך רגל שנפגע ברכב נוסע בחניון ציבורי, בחניה תת-קרקעית של בניין או בחניון של בית ספר, זכאי בדרך כלל לפיצוי לפי החוק כמו מי שנפגע בכביש.

💡 טיפ מקצועי: שלוש תמונות שקובעות אם זו תאונת דרכים

בפגיעה מרכב עומד, השאלה המשפטית תלויה בפרטים שקל לצלם בזירה וכמעט בלתי אפשרי לשחזר אחר כך. צלמו את מיקום הרכב ביחס למדרכה ולתמרורים (כדי להראות אם חנה במקום אסור), את מצב הדלת או החלק שפגע בכם, ואת לוחית הרישוי. רשמו מי פתח את הדלת ולמה: כדי לרדת, או כדי להוציא משהו. בחניון, צלמו את שלט החניון ואת מצלמות האבטחה, ובקשו מהנהלת החניון לשמור את הצילומים. התמונות האלה הן לרוב ההבדל בין תביעה לפי חוק הפיצויים, שבה לא צריך להוכיח אשמה, לבין תביעת רשלנות רגילה.

 

ילדים שנפגעו כהולכי רגל

ילדים הם קבוצה גדולה בין הולכי הרגל שנפגעים מרכב: הם רצים אחרי כדור, יוצאים מבין מכוניות חונות, חוצים בדרך לבית הספר. הורים רבים חוששים שהשאלה "איפה היו ההורים" תפגע בפיצוי. לפי החוק, היא לא רלוונטית לתביעה של הילד. סעיף 2(ג) קובע במפורש שאין נפקא מינה אם היה אשם או אשם תורם "של אחרים"[1], ולכן הפיצוי לילד לא יופחת גם אם הורה, גננת או אחר לא השגיחו עליו כראוי. גם החריגים של סעיף 7 כמעט אף פעם לא רלוונטיים לילד הולך רגל.

ההבדל המרכזי בתביעה של ילד הוא בחישוב. לילד אין הכנסה, ולכן אי אפשר לחשב את הפסד ההשתכרות לפי תלושי שכר. בית המשפט העליון קבע בע"א 10064/02 (מגדל נ' אבו חנא) שהפסד כושר ההשתכרות של קטין מחושב לפי חזקה שהיה משתכר את השכר הממוצע במשק, בלי קשר למין, לדת או למוצא שלו, ושאפשר לסתור את החזקה רק בראיות בעלות משקל ממשי[6]. בפגיעות קשות, ההפסד העתידי של ילד, יחד עם צורכי הסיעוד והטיפול לאורך החיים, יכול להגיע לסכומים גבוהים מאוד, ולכן חשוב לא למהר לסגור את התיק לפני שהמצב הרפואי התבהר. גם הזמן עובד לטובת ילדים: חוק ההתיישנות קובע שתקופת הקטינות אינה נמנית במניין שבע השנים[7].

במקביל לתביעה מול המבטח, ילד שנשאר עם פגיעה שמחייבת השגחה או עזרה צמודה עשוי להיות זכאי גם לגמלה מביטוח לאומי. על התנאים והסכומים הרחבנו במאמר על גמלת ילד נכה.

 

מה עושים בזירה ובימים שאחרי

הולך רגל שנפגע נמצא בעמדת פתיחה קשה: הוא לרוב פצוע, לפעמים מבולבל, ואין לו רכב שמספר הרישוי שלו ופרטי הביטוח שלו כבר ידועים. לכן כדאי שמי שנמצא איתו, בן משפחה, חבר או עובר אורח, יעזור באיסוף הפרטים:

  • פרטי הנהג והרכב – שם, תעודת זהות, מספר רישוי, שם הבעלים, וצילום של תעודת ביטוח החובה. הנהג חייב למסור אותם לפי תקנה 144.
  • משטרה ומד"א – להזעיק את שתיהן. אם המשטרה לא הגיעה, להגיש הודעה בתחנה בהקדם ולבקש אישור על התאונה. אישור משטרה אינו תנאי לתביעה, אבל הוא ראיה חזקה לכך שהתאונה התרחשה ושרכב מסוים היה מעורב.
  • עדים ומצלמות – שמות וטלפונים של עדים, ורשימה של עסקים ובניינים עם מצלמות שצופות על המקום. כדאי לבקש מהם לשמור את הצילומים מיד.
  • תיעוד רפואי מדויק – לספר בחדר המיון ואצל רופא המשפחה שנפגעתם מרכב, ולוודא שזה נרשם. פגיעות ראש, צוואר וגב מתגלות לפעמים רק אחרי ימים.
  • שמירת מסמכים – סיכומי אשפוז, קבלות על תרופות, נסיעות ועזרה בבית, ואישורי מחלה מהעבודה.

אם הפגיעה הייתה בדרך לעבודה או ממנה, למשל בחציית כביש בין תחנת האוטובוס למשרד, היא יכולה להיות גם תאונת עבודה. על היחס בין שני המסלולים הרחבנו במאמר על תאונת דרכים בדרך לעבודה: פלת"ד מול ביטוח לאומי. כדאי גם לבדוק אם יש לנפגע פוליסות פרטיות, כמו ביטוח תאונות אישיות, שמשלמות בנוסף לביטוח החובה. הדרך הפשוטה היא בדיקה בהר הביטוח.

 

תשלום תכוף: כסף כבר בחודשים הראשונים

תביעה של הולך רגל שנפגע קשה עלולה להימשך זמן רב, כי צריך לחכות שהמצב הרפואי יתייצב. בינתיים, ההוצאות מתחילות מיד: תרופות, טיפולים שלא כלולים בסל, הסעות, ובעיקר עזרה וסיעוד. כדי שהנפגע לא יישא בהן לבד, סעיף 5(ב) לחוק מחייב את מי שחייב בפיצויים, ובפועל את המבטח, לשלם בתוך 60 ימים מקבלת דרישה בכתב את הוצאות הריפוי, כולל אשפוז, ותשלומים חודשיים לצורכי ריפוי, סיעוד ומחיה עד ההחלטה הסופית[1].

הולך רגל מגיש את הדרישה למבטח של הרכב שפגע בו. כשמעורבים כמה רכבים, ובגלל האחריות יחד ולחוד, אפשר לדרוש מכל אחד מהמבטחים. בדוגמה מהפתיחה, האישה בת ה-74 היא פנסיונרית, ולכן הפסד ההשתכרות שלה קטן, אבל בחודשי השיקום היא צריכה עזרה צמודה בבית ונסיעות לטיפולים. אלה בדיוק "צורכי ריפוי וסיעוד" שהתשלום התכוף נועד לכסות. התשלום התכוף אינו תוספת לפיצוי אלא מקדמה על חשבונו, והוא ינוכה מהסכום הסופי.

אם עברו 60 ימים והמבטח לא שילם, סעיף 5א מאפשר להגיש לבית משפט השלום בקשה לתשלום תכוף, אפילו בנפרד מהתביעה העיקרית. בית המשפט בודק רק אם המבקש זכאי "לכאורה" לפיצויים, וקובע מועד אחרון להגשת התביעה העיקרית. על תשלום שהתעכב נוספים הפרשי הצמדה וריבית של 12% לשנה, לפי סעיף 5ד[1]. בדרך כלל לא ייפסק תשלום תכוף לתקופה של יותר משנתיים מיום התאונה, ולכן כדאי להגיש את הדרישה מוקדם, עם המסמכים הרפואיים והקבלות.

 

שאלות ותשובות

חציתי שלא במעבר חציה ונפגעתי. מגיע לי פיצוי?

כן. לפי סעיף 2 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, האחריות לנזקי הגוף מוחלטת, ואין נפקא מינה אם הנפגע עצמו היה אשם או אשם תורם. הפיצוי לא מופחת בגלל שחציתם באדום או שלא במעבר החציה. תובעים את ביטוח החובה של הרכב שפגע בכם. קנס על החציה, אם ניתן, הוא עניין נפרד.

נפגעתי מדלת של רכב חונה שנפתחה. זו תאונת דרכים?

בדרך כלל כן, אם הדלת נפתחה כדי לרדת מהרכב. לפי הפסיקה, פתיחת הדלת היא חלק מהירידה, וירידה מהרכב היא "שימוש ברכב מנועי". במקרה כזה תובעים את ביטוח החובה של אותו רכב. אם הדלת נפתחה לצורך אחר, כמו הוצאת חפץ מרכב שחונה זמן רב, ייתכן שזו לא תאונת דרכים.

שני רכבים היו מעורבים בתאונה שבה נפגעתי. את מי תובעים?

את שניהם או כל אחד מהם. לפי סעיף 3(ב) לחוק, כשהולך רגל נפגע בתאונה שבה היו מעורבים כמה כלי רכב, הנהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד, וביניהם הם מתחלקים בחלקים שווים. אין צורך להוכיח איזה רכב גרם לאיזו פגיעה.

הילד שלי רץ לכביש ונפגע. האם העובדה שלא השגחנו עליו תפגע בפיצוי?

לא. סעיף 2(ג) לחוק קובע שאין נפקא מינה אם היה אשם או אשם תורם של אחרים, ולכן הפיצוי לילד לא מופחת בגלל חוסר השגחה. הפסד ההשתכרות של ילד מחושב בדרך כלל לפי השכר הממוצע במשק, ותקופת ההתיישנות מתחילה רק בגיל 18.

 

איך עורך דין עוזר להולך רגל שנפגע מרכב

בתביעה של הולך רגל, הוויכוח עם המבטח כמעט אף פעם לא נוגע לשאלה מי אשם. הוא נוגע לשאלות אחרות: האם הרכב היה מעורב בכלל, האם הפגיעה מרכב עומד או מדלת היא "תאונת דרכים", איזה מבטח משלם כשמעורבים כמה רכבים, והאם הנפגע ניסה לפגוע בעצמו. בכל אחת מהן, הראיות מהימים הראשונים הן שמכריעות, ולכן כדאי לפנות לייעוץ מוקדם, לפני שהצילומים נמחקים ולפני שנמסרת למבטח גרסה חלקית.

במשרד בוים & תומא אנחנו מאתרים את המבטח של הרכב הפוגע, אוספים את חומר המשטרה, העדויות והצילומים, מגישים דרישה לתשלום תכוף ומלווים את התביעה עד פשרה או פסק דין. כשהנפגע הוא ילד, או כשהתאונה הייתה גם תאונת עבודה, אנחנו בונים את התיק כך שכל המסלולים, מול המבטח ומול ביטוח לאומי, יעבדו יחד.

המאמר עודכן לאחרונה: 18.11.2026 ומשקף את חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, את תקנות התעבורה, התשכ"א-1961, את פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, ואת פסיקת בית המשפט העליון בנוסחם העדכני. המידע המובא אינו ייעוץ משפטי ואינו תחליף לבחינת המקרה הפרטני.

נפגעתם מרכב כהולכי רגל? הפיצוי מגיע לכם גם אם חציתם באדום

נאתר את המבטח של הרכב, נשמור את הראיות מהזירה ונדאג לתשלום התכוף. ייעוץ ראשוני ללא עלות: 077-231-1653, או דרך טופס יצירת הקשר.

 

מקורות שצוטטו במאמר (7)

 

מילון מושגים

אשם תורם
הפחתת פיצוי בגלל שגם הנפגע התרשל. בתביעות נזיקין רגילות היא נפוצה, אבל בתאונת דרכים סעיף 2(ג) לחוק מבטל אותה.
יחד ולחוד
אחריות שבה הנפגע יכול לגבות את מלוא הפיצוי מכל אחד מהחייבים. החייבים מתחלקים ביניהם אחר כך, ובפלת"ד בחלקים שווים.
רכב מעורב
לצורך חלוקת האחריות בין הנהגים, רכב שהיה לו מגע עם רכב אחר או עם הנפגע בזמן התאונה (סעיף 3(ב) לחוק).
שימוש ברכב מנועי
הפעולות שמוגדרות בחוק: נסיעה, כניסה וירידה, החנייה, דחיפה, גרירה, הידרדרות ונפילת חלק או מטען. טעינה ופריקה של רכב עומד אינן כלולות.
גרימה במתכוון
החריג בסעיף 7(1) לחוק: מי שגרם לתאונה בכוונה אינו זכאי לפיצוי. רשלנות או חוסר זהירות, גם חמורים, אינם כוונה.
תשלום תכוף
מקדמה על חשבון הפיצוי שהמבטח חייב לשלם בתוך 60 ימים מדרישה בכתב: הוצאות ריפוי ותשלומים חודשיים לריפוי, לסיעוד ולמחיה.

מאמרים נוספים
נשיכה של כלב
נשיכה של כלב

כלב נחשב לחברו הטוב של האדם אך לצערנו הנתונים מראים כי המוני אנשים ננשכים על ידי כלבים ואף סובלים מנזקים

קרא עוד »
הטרדה מינית בעבודה

התפטרות ממקום העבודה בשל הטרדה מינית – זכאות לפיצויי פיטורין?
ש' עבדה בחברה פרטית, התפטרה לאחר שהממונה עליה, הציע לה מספר פעמים הצעות עם גוון מיני ברור. האם היא זכאית לפיצויי פיטורים? האם מדובר במה שנקרא בשפה המשפטית "התפטרות בדין מפוטר"?

קרא עוד »

תוכן עניינים

מחבר המאמר
עו״ד ונוטריון אורי בוים
אורי בוים
עורך דין ונוטריון
יצירת קשר

המשרד מלווה נפגעים בתחילת ההליך בלבד, בדגש על פגיעות גוף מורכבות ותאונות עבודה/דרכים

שני גברים בחליפות כהות על רקע לבן
משרד עו"ד בוים&תומא
מחובר/ת
למעבר מהיר לשיחת ווטאסאפ