הטעות שעולה הכי ביוקר בתביעות רשלנות רפואית היא לספור את הזמן מהתאריך הלא נכון. יש מי שסופר מיום הניתוח, מגלה שעברו יותר משבע שנים ומוותר, אף שהשעון שלו התחיל רק כשהתגלתה הסיבה לכאבים. ויש מי שמחכה בסבלנות לסיום הטיפולים, לתשובה של בית החולים או לממצאי התלונה שהגיש, ומגלה בדיעבד שהשעון רץ כל הזמן. בתביעות רפואיות השאלה "ממתי סופרים" קשה במיוחד: הנזק מתגלה לפעמים שנים אחרי הטיפול, והמטופל כמעט אף פעם לא יודע ביום הטיפול שמשהו השתבש. המדריך מסביר מתי מטופל נחשב "יודע" על הרשלנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מה ההבדל בינו לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, מה קורה בגוף זר שנשכח, בטיפול מתמשך ובמחלה שהתפרצה מאוחר, ומה לעשות כשהמועד מתקרב.
עיקרי הדברים
- ✓ "ידיעה" לפי סעיף 8 – השעון מתחיל כשיש למטופל "קצה חוט" שקושר את הנזק לטיפול, ולא רק כשמומחה קבע שהייתה רשלנות. המבחן הוא גם מה אדם סביר היה יודע
- ✓ סעיף 8 מול סעיף 89(2) – נזק שהתגלה מאוחר נבחן לפי 89(2), עם תקרה של 10 שנים מיום הנזק; סיבה שהוסתרה, כמו גוף זר שנשכח, נבחנת לפי סעיף 8, שאין בו תקרה כזו
- ✓ מה לא עוצר את השעון – בקשה לתיק הרפואי, תלונה לנציב קבילות או לבית החולים, ועדת בדיקה, וגם המשך טיפול אצל אותו רופא
- ✓ מה כן עוצר – הגשת תביעה לבית המשפט. אם חוות הדעת עוד לא מוכנה, אפשר לבקש עם הגשת התביעה לדחות את מועד הגשתה (תקנה 87(ד))
גוף זר שהתגלה אחרי 11 שנים: שתי טעויות בספירה
לדוגמה, נניח שגבר עבר ניתוח בטן במרץ 2014. מאז 2015 הוא סובל מכאבי בטן שחוזרים לסירוגין. הוא פונה לרופא המשפחה, עובר כמה בדיקות דם ובדיקת אולטרסאונד, ונאמר לו שמדובר כנראה בהידבקויות אחרי הניתוח או במעי רגיז. בספטמבר 2025 הוא עובר בדיקת CT בגלל עניין אחר לגמרי, ובדוח הבדיקה כתוב שבחלל הבטן נמצא גוף זר, ככל הנראה פריט ניתוחי שנשאר מהניתוח הישן.
הטעות הראשונה היא לחשב: "הניתוח היה ב-2014, עברו 11 שנים, ותביעת נזיקין מתיישנת אחרי שבע שנים. מאוחר מדי". החשבון הזה מתעלם מכך שהעובדה המרכזית, שבגוף שלו נשאר פריט מהניתוח, נעלמה ממנו כל השנים. הטעות השנייה הפוכה: "יש לי עכשיו שבע שנים מהגילוי, אין לחץ". גם זה לא בטוח. בית המשפט יבדוק אם ניתן היה לגלות את הגוף הזר קודם, למשל אם באחת מבדיקות ההדמיה הקודמות הוא כבר נראה ונרשם. השאלה ממתי סופרים היא שאלה משפטית ועובדתית שצריך לבדוק לפי המסמכים, לא לפי תחושה.
את הכללים הבסיסיים של חוק ההתיישנות, שחלים על כל תביעת נזקי גוף, כבר פירטנו במאמר על התיישנות בתאונת דרכים: שבע השנים של סעיף 5(1), 182 הימים של "חרבות ברזל" לפי סעיף 15א, קטינים, ליקוי נפשי, תביעת עיזבון ותלויים, הודאה בכתב והסכם הארכה. הכללים האלה חלים גם כאן. המאמר הזה עוסק במה שמיוחד לרשלנות רפואית: מתי מטופל נחשב "יודע", ואיך זה נראה בגוף זר, בטיפול מתמשך ובמחלה שמתגלה מאוחר[1].
"ידיעה" לפי סעיף 8: מתי מטופל יודע שהנזק נובע מרשלנות
סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "התיישנות שלא מדעת", קובע שאם נעלמו מהתובע העובדות שמקימות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושגם בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נודעו לו העובדות האלה[1]. בתביעה רפואית העובדות האלה הן לא רק הנזק עצמו, אלא גם הקשר בינו לבין הטיפול, ולעיתים גם המעשה הרשלני. מטופל יכול לדעת שהוא סובל, בלי לדעת שהסבל נגרם מהטיפול שקיבל.
ארבעה תנאים, ובלי "לא ידעתי את החוק"
ברע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, שעסק בתביעה על מחלה שהתגלתה שנים אחרי חשיפה, פירט בית המשפט העליון את התנאים לתחולת סעיף 8: העובדות נעלמו מהתובע; הן עובדות מהותיות לעילה; הן נעלמו מסיבות שלא היו תלויות בו; וגם בזהירות סבירה לא יכול היה לגלות אותן. עוד נקבע שהסעיף מדבר על עובדות ולא על דין[7]. מי שידע מה קרה לו, אבל לא ידע שמגיע לו פיצוי או שיש דבר כזה "תביעת רשלנות רפואית", לא נהנה מהסעיף. גם הנטל להוכיח שהתנאים מתקיימים מוטל על המטופל שטוען להם.
"קצה חוט" מספיק: לא צריך חוות דעת כדי שהשעון יתחיל
זו הנקודה שהכי חשוב להבין. בפסיקה נקבע שכדי שהשעון יתחיל, די ב"קצה חוט" שקושר בין הטיפול לבין הנזק מבחינה רפואית, ואין צורך בידיעה מלאה על הקשר הסיבתי[3][7]. השעון של סעיף 8 מתחיל כשיש בידיכם "קצה חוט" שקושר את הנזק לטיפול, לא ביום שבו מומחה כותב שהייתה רשלנות. חוות דעת רפואית היא ראיה שתומכת בעילה, אבל היא לא יוצרת עילה חדשה, ולכן אי אפשר לדחות את תחילת המרוץ עד שהיא מוכנה.
המבחן גם אינו רק מה המטופל ידע בפועל. בע"א 4773/21 פלוני, כפי שסוכם בפרסומים משפטיים, דחה בית המשפט העליון על הסף ערעור על דחיית תביעת רשלנות רפואית מחמת התיישנות, וחזר על כך שהשאלה היא גם מה אדם סביר במצבו של התובע היה יכול לדעת, ושמספיק "קצה חוט"[8]. בפועל, "קצה חוט" יכול להיות מכתב שחרור שמתאר סיבוך, הסבר של רופא שמשהו "לא הלך כמתוכנן", ניתוח חוזר לתיקון, או רופא אחר שאומר שהיה צריך לאבחן קודם.
מה לא מספיק כדי לדחות את השעון
מטופלים רבים אומרים "הרופא לא סיפר לי שהייתה תקלה". באותו פסק דין נדחתה גם הטענה שאי-גילוי רשלני של הרופא הוא "הטעיה ביודעין" שמשעה את ההתיישנות לפי סעיף 7. בית המשפט הבחין בין רשלנות לבין הטעיה מכוונת[8]. כלומר, שתיקה של הצוות לא עוצרת את השעון בפני עצמה. היא יכולה להיות חלק מהטענה שהעובדות נעלמו מהמטופל לפי סעיף 8, אבל רק אם המטופל באמת לא יכול היה לדעת.
סעיף 8 מול סעיף 89(2): נזק נסתר לעומת סיבה נסתרת
סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע שבעוולה שהנזק הוא חלק ממנה, כמו רשלנות, העילה נולדת ביום שבו אירע הנזק, ואם הנזק לא התגלה ביום שאירע, ביום שבו התגלה. אבל במקרה כזה התביעה מתיישנת אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק[2]. בתאונת דרכים ההבדל בין שני הסעיפים מתעורר לעיתים רחוקות. ברשלנות רפואית הוא מתעורר כל הזמן, כי לעיתים קרובות המטופל יודע שכואב לו, אבל לא יודע למה.
בע"א 34/95 גבעון נ' ברמה, תביעת רשלנות רפואית, תיאר בית המשפט העליון את הסדר ההתיישנות בנזיקין כשתי מערכות שמשלימות זו את זו, וקו הגבול ביניהן עובר ברכיב הנזק[4]. בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב פירט השופט ריבלין: סעיף 89(2) חל רק כשרכיב הנזק התגלה באיחור, וסעיף 8 ממשיך לחול על יתר רכיבי העילה, כמו ההתרשלות והקשר הסיבתי[3]. ובע"א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' מזרחי הוסבר שסעיף 89(2) אינו מיטיב עם התובע דווקא בגלל תקרת עשר השנים, בעוד שלסעיף 8 אין תקרה כזו[5].
סעיף 89(2) עוסק בנזק שהתגלה מאוחר ומוגבל לעשר שנים מיום הנזק; סעיף 8 עוסק בעובדות אחרות שנעלמו, כמו הסיבה לנזק, ואין בו תקרה כזו. בפועל זה נראה כך:
- נזק שהתגלה מוקדם יחסית: לפי החשבון שנובע מסעיף 89(2), ושתואר גם בע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, נזק שהתגלה בתוך שלוש שנים מיום שאירע מקבל שבע שנים מיום הגילוי, כי הן מסתיימות לפני תקרת עשר השנים[6].
- נזק שהתגלה מאוחר: נניח שפגיעה עצבית אירעה ב-2016 והתגלתה רק ב-2024. לפי 89(2), התביעה צריכה להיות מוגשת עד 2026, עשר שנים מיום הנזק, ולא עד 2031.
- נזק ידוע, סיבה נסתרת: מי שסבל מכאבים שנים, אבל לא ידע ולא יכול היה לדעת שהם נגרמו מטעות בטיפול, יכול לטעון שהשעון התחיל רק כשהתגלתה הסיבה, לפי סעיף 8.
⚠️ שימו לב: אל תבנו על המועד המקל
הקו בין "נזק שהתגלה מאוחר" לבין "סיבה שהתגלתה מאוחר" לא תמיד חד, והפסיקה בערכאות הנמוכות לא אחידה: יש החלטות שבהן נקבע שכאשר הטענה היא לגילוי מאוחר של הנזק עצמו, חל רק סעיף 89(2) עם תקרת עשר השנים, ויש החלטות שהחילו את סעיף 8 בלי תקרה. הנתבע, בית חולים, קופת חולים או המבטח של הרופא, יטען תמיד לפרשנות המחמירה. לכן, גם כשנראה שסעיף 8 חל, נכון לחשב גם את המועד לפי 89(2) ולתכנן את הגשת התביעה לפי המוקדם מבין השניים. סעיף 8 הוא רשת ביטחון, לא תוכנית עבודה.
גוף זר שנשכח בניתוח: איך מחשבים
נחזור לדוגמה. הכאבים התחילו ב-2015, ולכן קשה לומר שהנזק עצמו היה נסתר: המטופל ידע שכואב לו. מה שנעלם ממנו הוא הסיבה, שבגופו נשאר פריט מהניתוח. זו בדיוק עובדה מהסוג שסעיף 8 עוסק בו, ולכן יש בסיס לטעון שהשעון התחיל בספטמבר 2025, כשהתקבל דוח ה-CT, ושהתביעה יכולה להיות מוגשת עד ספטמבר 2032. תוספת 182 הימים של סעיף 15א לא רלוונטית כאן, כי לפי החשבון הזה התקופה התחילה רק אחרי אפריל 2024.
הקרב המשפטי ייסוב על שאלה אחת: האם בזהירות סבירה אפשר היה לגלות את הגוף הזר קודם. לכן הדבר הראשון שבודקים הוא כל בדיקות ההדמיה מאז הניתוח. אם צילום בטן מ-2018 כבר הראה צל חשוד, ובדוח נכתב על כך, הנתבע יטען שזה היה "קצה החוט". מנגד, אם הממצא נרשם בדוח שהמטופל מעולם לא ראה, ואף רופא לא הסביר לו אותו, זו כבר שאלה אחרת: מה אדם סביר במצבו היה יודע. כל מקרה כזה נבחן לפי המסמכים, ולעיתים גם לפי חוות דעת של רדיולוג שתסביר אם הממצא היה ניתן לזיהוי.
ומה אם הצוות ידע? נניח שבסיכום הניתוח נכתב שספירת הפריטים לא הסתדרה, ואיש לא סיפר על כך למטופל. כאמור, רשלנות בגילוי אינה "הטעיה ביודעין" שמשעה את ההתיישנות לפי סעיף 7. רק הסתרה מכוונת עשויה להיכנס לסעיף הזה. אבל רישום כזה מחזק מאוד את הטענה שהעובדה נעלמה מהמטופל מסיבות שלא היו תלויות בו, ולכן את תחולת סעיף 8.
מחלה שהתפרצה שנים אחרי הטיפול
יש נזקים רפואיים שמתגלים רק אחרי שנים: זיהום שהועבר בטיפול ומתגלה בבדיקה מקרית, תופעת לוואי של תרופה שניתנה במשך זמן רב, או פגיעה בכליה שהתפתחה לאט. כאן השאלה הראשונה היא מתי "אירע" הנזק, כי ממנו נספרות עשר השנים של 89(2). הנזק אינו בהכרח יום מתן הטיפול: לעיתים הוא אירע רק כשהמחלה התפתחה בפועל. זו שאלה רפואית-משפטית שהמומחה צריך להתייחס אליה, והיא יכולה להכריע את התיק.
השאלה השנייה היא מה ידע המטופל ומתי. אבחון של מחלה אינו בהכרח "קצה חוט" לקשר עם טיפול שניתן שנים קודם, במיוחד כשהמחלה נפוצה גם בלי קשר לטיפול. אבל ברגע שרופא מעלה את האפשרות שהמחלה נגרמה מהטיפול, או כשהמטופל קורא בתיק שלו נתון שמצביע על כך, השעון של סעיף 8 מתחיל. מי שמחכה אחרי שיחה כזו לאישור "חד משמעי" לוקח סיכון.
טיפול מתמשך: השעון לא מחכה לסוף הטיפולים
אחת הסיבות הנפוצות להמתנה היא המשך הטיפול. מטופל שעדיין מגיע לאותו רופא, או שנמצא בסדרת טיפולי שיקום אחרי ניתוח שהשתבש, מרגיש שלא נעים לתבוע, או מניח שהשעון יתחיל רק כשהטיפול יסתיים. אין בחוק הוראה כזו. העובדה שהמטופל ממשיך להיות בטיפול אינה אחת מהעילות שבהן הזמן לא נספר.
סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין קובע שכאשר העילה היא מעשה או מחדל "נמשך והולך", היא נולדת ביום שבו חדל[2]. אבל רשלנות היא עוולה שהנזק הוא חלק ממנה, ולכן ככלל המועד נקבע לפי הנזק, בסעיף 89(2). בסדרת ביקורים שבכל אחד מהם הוחמץ אבחון, יש מקום לטעון שכל החמצה היא מחדל נפרד, ושהנזק הנוסף שנגרם מהאחרונה נספר ממועד מאוחר יותר. אבל זו טענה שתלויה בעובדות ובחוות הדעת, ואי אפשר לבנות עליה מראש. הדרך הבטוחה היא לספור מהמועד שבו התחיל הנזק, או שבו התקבל "קצה החוט", גם אם הטיפול עוד נמשך.
התיק הרפואי, תלונה לנציב קבילות או לבית החולים: השעון ממשיך לרוץ
הצעד הראשון של רוב המטופלים הוא לבקש הסבר: לבקש את התיק הרפואי לפי סעיף 18 לחוק זכויות החולה[9], לפנות לאחראי על זכויות המטופלים בבית החולים, להתלונן לנציב הקבילות לפי סעיף 45 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי[10], או לבקש ממשרד הבריאות לבדוק את המקרה. כל אלה צעדים חשובים, אבל אף אחד מהם לא עוצר את מרוץ ההתיישנות. חוק ההתיישנות מונה במפורש את המצבים שבהם הזמן לא נספר, כמו קטינות, ליקוי נפשי, הטעיה ביודעין או תביעה קודמת שנמחקה, ופנייה לגורם מנהלי אינה ביניהם[1]. בקשה לתיק הרפואי, תלונה לנציב קבילות או פנייה לבית החולים לא עוצרות את מרוץ ההתיישנות. רק הגשת תביעה לבית המשפט עוצרת אותו.
יש כאן גם ניואנס חשוב. ועדת בדיקה שמונתה לבדוק תלונה או אירוע חריג חייבת למסור את ממצאיה ומסקנותיה גם למטופל, לפי סעיף 21 לחוק זכויות החולה. לעומת זאת, מסקנות של ועדת בקרה ואיכות, ועדה פנימית לשיפור איכות הטיפול, חסויות גם בפני המטופל ולא ישמשו ראיה בהליך משפטי (סעיף 22)[9]. כלומר, ייתכן שהמסקנות שהמטופל מחכה להן לעולם לא יגיעו אליו. ומצד שני, ממצאים של ועדת בדיקה, או מסמך בתיק הרפואי שמגלה מה קרה, עשויים להיות היום שבו נודעו לו העובדות. מי שמחכה חודשים לממצאים כאלה מקצר בעצמו את הזמן שנשאר לו.
תביעה נגד המדינה, קופת חולים או רופא פרטי
אין שעון מיוחד לגופים ציבוריים. לפי סעיף 2 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), דין המדינה לעניין אחריות בנזיקין כדין כל גוף מאוגד[11]. תביעה על טיפול בבית חולים ממשלתי כפופה לאותם כללי התיישנות כמו תביעה נגד קופת חולים, בית חולים פרטי או רופא עצמאי, ואין בה חובת הודעה מוקדמת. החריג הבולט הוא חיילים: לפי סעיף 6 לאותו חוק, המדינה אינה אחראית בנזיקין על חבלה או מחלה שנגרמו לחייל בתקופת שירותו ועקב שירותו, בכפוף להגדרות של חוק הנכים[11]. מי שטופל בזמן השירות צריך לבדוק קודם את המסלול מול משרד הביטחון, שיש לו מועדים משלו.
נקודה מעשית נוספת נוגעת לזהות הנתבעים. בתיק רפואי מעורבים לעיתים כמה גורמים: הקופה שהפנתה, בית החולים שניתח, רופא פרטי שייעץ, ולפעמים גם מוקד רפואה דחופה. כשמוסיפים נתבע לתביעה שכבר הוגשה, ההתיישנות נבחנת ככלל ביחס אליו לפי מועד צירופו, ולכן כדאי לזהות את כל הגורמים לפני הגשת התביעה. את היסודות של עוולת הרשלנות מול צוות רפואי, וההבדל בין מי שאחראי לטיפול במיון לבין מי שאחראי למעקב, הסברנו במאמר על רשלנות רפואית בחדר מיון ובטיפול נמרץ.
ואל תבלבלו בין התביעות. מי שיש לו גם פוליסה פרטית, למשל ביטוח ניתוחים או ביטוח מחלות קשות, מגיש תביעה נפרדת לחברת הביטוח, ושם המועד קצר בהרבה וסופר אחרת. על זה הרחבנו במאמר על התיישנות תביעת ביטוח.
קטין, הורים ומי שלא היה כשיר: מי מקבל יותר זמן
לפי סעיף 10 לחוק ההתיישנות, השנים שבהן התובע קטין לא נספרות, ולכן ילד שנפגע בטיפול רפואי יכול ככלל לתבוע עד גיל 25[1]. ההארכה הזו נוגעת לתביעת הילד. להורים יש לעיתים תביעה בשם עצמם, למשל על הוצאות או על נזק שנגרם להם, וההארכה של סעיף 10 לא חלה עליה ככלל. בכתבה של תקדין מאוגוסט 2026 דווח על פסק דין של בית המשפט העליון (השופטת וילנר) שדחה ערעור של הורים שהגישו תביעה כארבעה חודשים אחרי תום שבע השנים: נקבע שתוצאות הבדיקות ומכתב השחרור אחרי הלידה היו "קצה החוט", ושאת הבירור והכנת התביעה היה צריך לעשות בתוך תקופת ההתיישנות[13]. ליקוי נפשי או שכלי שבגללו המטופל לא יכול היה לדאוג לענייניו, למשל אחרי פגיעה מוחית בטיפול, עשוי גם הוא לעצור את הספירה לפי סעיף 11, בתנאים שפורטו במאמר על תאונות הדרכים.
המועד קרוב: מה עושים עכשיו
בתביעת רשלנות רפואית יש מכשול שאין ברוב תביעות הנזיקין: לפי תקנה 87(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, מי שרוצה להוכיח עניין שברפואה מצרף לכתב התביעה חוות דעת של מומחה, ולפי תקנה 93, מי שלא צירף ולא קיבל פטור לא יוכל ככלל להוכיח עניין שבמומחיות רפואית[12]. הכנת חוות דעת לוקחת זמן: צריך להשיג את כל התיק, לאתר מומחה מתאים ולאפשר לו ללמוד את החומר. ובכל זאת, אין להמתין לחוות הדעת עד שהמועד חולף. תקנה 87(ד) מאפשרת לבית המשפט לפטור מצירוף חוות הדעת או לדחות את מועד הגשתה, אבל את הבקשה צריך להגיש לכל המאוחר עם הגשת כתב התביעה[12]. אם המועד קרוב ואין עדיין חוות דעת, אפשר להגיש תביעה ולבקש באותו מועד לדחות את הגשת חוות הדעת לפי תקנה 87(ד). בית המשפט אינו חייב להיעתר, ולכן זה פתרון לחירום ולא תחליף לתכנון.
✅ צ'קליסט: כשחושדים בטעות רפואית ושואלים "כמה זמן נשאר"
- רושמים שלושה תאריכים: יום הטיפול, יום שבו הופיע הנזק, ויום שבו התקבל לראשונה מידע שקושר את הנזק לטיפול
- מחשבים את המועד לפי כל אחד מהמסלולים: שבע שנים מהנזק, 89(2) עם תקרת עשר השנים, וסעיף 8, ומתכננים לפי המוקדם
- מבקשים מיד את התיק הרפואי המלא מכל גורם, כולל דוחות הדמיה, סיכומי ניתוח ומכתבי שחרור, ולא מחכים לתשובה כדי להתחיל לספור
- עוברים על הדוחות הישנים ומחפשים "קצה חוט" מוקדם, לפני שהנתבע ימצא אותו
- בודקים אם התובע היה קטין, אם היה ליקוי שמנע ממנו לדאוג לענייניו, ואם התקופה עוד רצה ב-25.1.2024 (182 ימי "חרבות ברזל")
- מזהים את כל הנתבעים האפשריים כבר עכשיו: קופה, בית חולים, רופא פרטי, מוקד
- תלונה לנציב קבילות או לבית החולים אפשר להגיש במקביל, אבל לא במקום הכנת התביעה
- כשנשארו חודשים ספורים: מגישים תביעה, ואם אין חוות דעת, מבקשים עם הגשתה דחייה לפי תקנה 87(ד)
ומה אם המועד כבר עבר? גם אז כדאי לבדוק לפני שמוותרים. התיישנות היא טענת הגנה שהנתבע צריך להעלות, ובתיקים רפואיים יש לעיתים בסיס אמיתי לטענה שהעובדות נעלמו מהמטופל. אבל הנטל להוכיח זאת על המטופל, והוא דורש ראיות: מתי בדיוק נודע לו כל דבר, ממי, ולמה לא יכול היה לדעת קודם.
שאלות ותשובות
עברו יותר משבע שנים מהניתוח. התביעה התיישנה?
לא בהכרח. שבע השנים נספרות ככלל מיום הנזק, ואם הנזק התגלה מאוחר, מיום הגילוי, עד תקרה של עשר שנים מיום הנזק (סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין). אם מה שנעלם מכם הוא הסיבה לנזק, למשל גוף זר שנשכח, ייתכן שהשעון התחיל רק כשהסיבה התגלתה, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. צריך לבדוק את המסמכים כדי לדעת מתי היה לכם לראשונה "קצה חוט".
ביקשתי את התיק הרפואי והגשתי תלונה. זה עוצר את ההתיישנות?
לא. בקשה לתיק הרפואי, תלונה לנציב קבילות, לבית החולים או למשרד הבריאות, וגם בדיקה של ועדת בדיקה, לא עוצרות את מרוץ ההתיישנות. רק הגשת תביעה לבית המשפט עוצרת אותו. אפשר ורצוי לפעול בשני הערוצים במקביל.
אני עדיין בטיפול אצל אותו רופא. השעון מחכה לסוף הטיפולים?
לא. המשך הטיפול אינו אחד המצבים שבהם הזמן לא נספר. ברשלנות רפואית המועד נקבע ככלל לפי מועד הנזק או מועד הידיעה עליו, גם אם הטיפול נמשך. בסדרת טיפולים שבכל אחד מהם הייתה החמצה אפשר לפעמים לטעון למועד מאוחר יותר, אבל לא כדאי לבנות על כך.
אין לי עדיין חוות דעת רפואית והמועד מתקרב. מה עושים?
מגישים תביעה לפני המועד, ובאותו מועד מבקשים מבית המשפט לדחות את הגשת חוות הדעת או לפטור ממנה, לפי תקנה 87(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי. את הבקשה צריך להגיש לכל המאוחר עם כתב התביעה, ובית המשפט מחליט אם יש לכך הצדקה.
איך עורך דין עוזר כשהשאלה היא "ממתי סופרים"
בתיקי רשלנות רפואית, ההתיישנות היא לעיתים קרובות המחלוקת הראשונה, עוד לפני השאלה אם הייתה רשלנות. הנתבעים בודקים כל מסמך בתיק כדי למצוא את היום המוקדם ביותר שבו המטופל "ידע", ולכן צריך לעשות את הבדיקה הזו לפניהם: לבנות ציר זמן מדויק מהתיק הרפואי, לזהות מתי עלה לראשונה בסיס לקשר בין הטיפול לנזק, ולהחליט לפי איזה מועד פועלים. כל מקרה נבחן לפי המסמכים ולפי חוות דעת של מומחה רפואי, ואי אפשר להבטיח מראש מה תהיה התוצאה.
במשרד בוים & תומא אנחנו מזמינים את התיק הרפואי המלא, מחשבים את המועדים לפי כל המסלולים, ובודקים אם יש בסיס לחוות דעת. כשהזמן קצר, אנחנו מגישים את התביעה במועד ומטפלים בבקשות הדרושות, כדי שהשעון לא יכריע את התיק לפני שבית המשפט ישמע אותו.
המאמר עודכן לאחרונה: 18.11.2026 ומשקף את המצב המשפטי הנוכחי. המידע המובא הוא מידע כללי, אינו ייעוץ משפטי או רפואי, וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו ולפי חוות דעת של מומחה רפואי.
לא בטוחים כמה זמן נשאר לכם?
נעבור על התיק הרפואי, נבנה ציר זמן ונחשב את המועד לפי כל המסלולים. מידע נוסף על תביעות רשלנות רפואית. ייעוץ ראשוני ללא עלות: 077-231-1653.
מקורות שצוטטו במאמר (13)
- [1] חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, סעיפים 5, 7, 8, 10, 11 ו-15א – ויקיטקסט, נוסח החוק
- [2] פקודת הנזיקין [נוסח חדש], סעיף 89 – ויקיטקסט, נוסח החוק
- [3] ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535 (2000) – בית המשפט העליון
- [4] ע"א 34/95 גבעון נ' ברמה, פ"ד נ(4) 463 (1997) – בית המשפט העליון
- [5] ע"א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' מזרחי, פ"ד נא(1) 572 – בית המשפט העליון
- [6] ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית – בית המשפט העליון
- [7] רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל – בית המשפט העליון
- [8] ע"א 4773/21 פלוני (2022) – בית המשפט העליון
- [9] חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, סעיפים 18, 21 ו-22 – ויקיטקסט, נוסח החוק
- [10] חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, סעיפים 43-46 – ויקיטקסט, נוסח החוק
- [11] חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952, סעיפים 2 ו-6 – ויקיטקסט, נוסח החוק
- [12] תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, תקנות 87 ו-93 – ויקיטקסט, נוסח התקנות
- [13] דיווח על פסק דין של בית המשפט העליון: התיישנות תביעת הורים אחרי לידה – תקדין / ביזפורטל, 26.8.2026
מילון מושגים
סעיף 8 לחוק ההתיישנות: כשעובדות שמקימות את העילה נעלמו מהתובע בלי אשמתו, התקופה מתחילה ביום שבו נודעו לו.
מידע ראשוני שקושר בין הטיפול לבין הנזק. לפי הפסיקה הוא מספיק כדי שמרוץ ההתיישנות יתחיל, גם בלי ידיעה מלאה.
סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין: נזק שלא התגלה ביום שאירע נספר מיום הגילוי, אבל לא יותר מעשר שנים מיום הנזק.
ועדה שממנה מנהל בית חולים, קופה או משרד הבריאות לבדיקת תלונה או אירוע חריג. ממצאיה נמסרים גם למטופל.
ועדה פנימית לשיפור איכות הטיפול. הדיונים והמסקנות שלה חסויים, גם בפני המטופל, ואינם משמשים ראיה.
גורם במשרד הבריאות שמברר תלונות נגד קופות חולים ונותני שירותים. תלונה אליו אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות.

