'תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: חוק הפלת"ד), מגדיר תאונת דרכים כמאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. "תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי, מגדיר תאונת עבודה כפגיעה שאירעה לעובד תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי- תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו. חשוב להבין "תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק הפלת"ד עשויה להיחשב גם "כתאונת עבודה" לעניין חוק הביטוח הלאומי. למשל, אם התאונה אירעה למבוטח תוך כדי נסיעתו בדרכו למקום עבודתו או אירעה בדרכו חזרה מן העבודה. דוגמא זו הינה השכיחה ביותר בעולם תאונות העבודה הנגרמות כתוצאה מתאונת דרכים. אולם, אין מדובר על רשימה סגורה וישנם מקרים נוספים בהם ייתכן כי יכירו בתאונת הדרכים כתאונת עבודה בהתאם לחוקים הנ"ל.
השאלה, שלעיתים רבות אינה פשוטה להכרעה ואף מעוררת לרוב ניגודי אינטרסים, אם אכן מדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, עלולה להתעורר בשתי ערכאות. האחת, ערכאה שיפוטית הדנה בתביעת הפיצויים. השנייה, המוסד לביטוח לאומי שסמכות הערעור על החלטותיו נתונה לבית הדין לעבודה. ישנה חשיבות רבה להגדרת תאונת דרכים כתאונת עבודה, שכן היא משליכה היא באופן ישיר על חישוב הפיצויים לנפגע. כאמור, המוסד לביטוח הלאומי הינו הגוף אשר מוסמך לקבוע אם האירוע נחשב כתאונת עבודה וכן את שיעור הנכות אשר נגרמה מן התאונה. אם זאת, עובדה זו אינה גורעת מסמכותו וחובתו של בית המשפט להכריע בשאלות אלה, כאשר הוא נדרש לכך.
ניכוי גמלה מן הפיצוי
לאחר שהובהר כי "תאונת דרכים" עשויה להיחשב גם "כתאונת עבודה", נשאלת שאלת הפיצוי. האם הנפגע יפוצה בהתאם לחוק הפלת"ד או בהתאם לחוק הביטוח הלאומי. על אף שהתאונה מוגדרת כתאונת עבודה בהתאם לחוק הביטוח, אין הדבר שולל את החלת חוק הפלת"ד על התביעה המוגשת בגינה (שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ). אולם, חשוב להבין שהמבוטח לא יוכל להיפרע משני הערוצים במקביל מבלי שתהא לכך נפקות בכל הנוגע לשיעור הפיצויים. כלומר, במידה ולמבוטח ישולמו תגמולים בגין התאונה מן המוסד לביטוח לאומי (חוק הביטוח הלאומי), ינוכה סכום התגמולים משיעור הפיצויים שיוענק למבוטח מכוח חוק הפלת"ד. כתוצאה מניכוי הגמלאות, יתכנו מצבים בהם בסופו של דבר לנפגע נותר סכום פיצוי קטן מאד. אולם, בהתאם לסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי אשר תכליתו למנוע מצב מצער זה, הנפגע יקבל לידיו 25%, לפחות, מסך כל הפיצויים.
מה קובע סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי ?
סעיף 330 הנ"ל קובע כי מקום שהתביעה מוגשת כנגד צד שלישי, זכאי המוסד לביטוח לאומי – שמשלם תגמולים לתובע – לקבל עד 75% מסכום הגימלאות ששילם ואלה שישלם בעתיד. סעיף 330 (ג) המקנה לנפגע 25% מסך כל הפיצויים, משתלב ומתיישב עם סעיף 330 (א); שכן המוסד לביטוח לאומי זכאי ל- 75% מן הגימלאות, המזיק- הוא הצד השלישי, אמור לשלם את מלוא הנזק שגרם, ולפיכך מקנה החוק לניזוק, במקרים מסויימים 125% מנזקיו, זאת לאור ההטבה שקיבל המזיק מן המוסד לביטוח לאומי (עפ"י הוראות סעיף 130 (א) הנ"ל).
תביעה כנגד המעסיק – במידה ויחליט הנפגע להגיש תביעה ישירה כנגד המעסיק המבוססת על פי פקודת הנזיקין (הוכחת אשמה), כלומר המעסיק הפר כלפי הנפגע את חובת הזהירות הנדרשת ובשל עובדה זו גרם לנזקיו (רשלנות של מעסיק), עשוי הנפגע לאבד מן הזכות הקבועה בחוק באשר לקבלת מקצת מסכום הפיצויים כאשר תגמולי הביטוח הלאומי נוגסים בפיצוי כולו. היקף הזכאות המוקנית לנפגע מכיל בתוכו סיטואציות מורכבות מאד, ולכן ישנה חשיבות רבה להיוועץ עם עורך דין תאונת עבודה מקצועי בתחום אשר יוכל למקסם עבור הנפגע את התגמול הכספי לו זכאי, מכלל הגופים הרלוונטיים בגין התאונה.
