תאונה שאירעה בדרך מגן הילדים לעבודה במשרד הממוקם בבית הינה תאונת עבודה

מעשה בתובעת אשר עבדה כעצמאית מהבית. באחד הימים לאחר שהורידה את ילדיה הקטינים בגן הילדים בדרכה בחזרה לביתה, התנגש ברכבה רכב והתובעת נפגעה.
התובעת פנתה לביטוח הלאומי, אך בקשתה להכרה בתאונה כתאונת עבודה נדחתה.
בצר לה פנתה התובעת לבית הדין האזורי לקבלת סעד אשר יקבע כי תאונת הדרכים הנ ל תוכר כתאונת עבודה.
מדובר בתובעת אשר עבדה בשעות מסודרות מהבית ובשעת התאונה היתה בשיחת טלפון עם הממונה עליה.
התובעת טענה כי אין להפלותה לרעה ביחס לעובדת עצמאית אחרת, בפרט בעידן המודרני בו אימהות רבות עובדות מהבית.
המוסד לביטוח לאומי טען כי הואיל ומעונה ומקום עבודתה של התובעת חד הם, שהרי אין לה דרך מהמעון לעבודה, וממילא אין סיכוני דרך.
כמו כן, טען הביטוח הלאומי כי אין קשר לשיחת הטלפון בענייני עבודה אשר נוהלה בזמן העבודה וכי אין מדובר באפליה לרעה, אלא בהבחנה על בסיס נתונים שונים שקבע המחוקק.

חוק הביטוח הלאומי, מגדיר תאונה כתאונה שארעה לגבי עצמאי תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו .
החוק קובע, הורה אשר סטה מדרכו לעבודה כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון, הרי אין בכך סטיה מדרכו לעבודה.
בית הדין האזורי קבע כי יש לראות בתובעת כפי שהיתה בדרך לעבודתה, לאחר שהסיעה את ילדיה לגן.
פס ד המלא –  ב ל 25478-06-11 בר נ' המוסד לביטוח לאומי.